בנסיבות טרגיות שהראש לא מעכל, וגם לא הלב, קיבלנו השבוע הצצה קטנה לעולם המכינות הקדם־צבאיות. יותר משקיבלנו הצצה לעולם המכינות, קיבלנו הצצה לעולם הנוער. נהוג להגיד שהדור הולך ופוחת, שזה דור המסכים, דור הניכור, דור הריקנות, שהמוטיבציה יורדת ואיתה גם הערבות ההדדית. תנו לי לערער על זה. רגע אחרי שהתפרסמו השמות ישבתי על הספה בבית וחיפשתי את הפרופילים של ההרוגות בפייסבוק.
ראיתי את יעל סדן שקידמה מיזמים של ארגון 'דור לדור', ארגון שמהדר פני זקן וגם פני צעיר. את עדי רענן ואגם לוי, מדריכות בתנועת הנוער 'בני המושבים'. את אלה אור שהתעקשה ללכת למכינה לא־דתית כדי להכיר ולחוות. את אילן בר־שלום שהייתה מד"צית מצטיינת והתנדבה בארגון נתי"ב (נוער תומך בילדים). את צור אלפי שהתאמן חודשים ארוכים כדי להגיע הכי קרבי שאפשר, ושאף להיות מחנך. את רומי כהן שהייתה פעילה בתנועת נוער, במועצת תלמידים ובמה לא. את גלי בללי שריכזה סניף של 'כנפיים של קרמבו'. את מעין ברהום שמילאה שלל תפקידים ב'צופים'. את שני שמיר שהייתה פעילה בצופים ובמועצת הנוער העירונית. מלח הארץ באמת.
"בהרבה מובנים קיפח אותנו הגורל, אבל ברכה אחת הוא העניק לנו בפזרנות שאין כמוה, הוא נתן לעם ישראל ברבע הראשון של המאה הנוכחית נוער טוב וטהור עד להפליא – חושבני שנוער טוב מזה לא ראתה עוד התולדה העולמית". את הדברים האלה כתב ז'בוטינסקי בשנת 1930. ואני רוצה להגיד לז'בוטינסקי: כמו אז, גם היום.
מפעל המכינות המצליח הוא תוצאה של שני דברים: הראשון, תוכנית מצוינת עם חזון, תוכן וצוות מעולה. השני, נוער. נוער מכל קצות החברה הישראלית ששואף וצמא לערכים, ללמידה, לתרומה ולנתינה, שלא באים במקום דברים אחרים אלא בנוסף להם. לא במקום צבא או לימודים – בנוסף.
אלה חבר'ה שלוקחים פסק זמן ממרוץ החיים כדי ללמוד ולהתבשל עוד קצת. לשאול את עצמם מהי השליחות שלהם בחיים, למה ואיך. אני מוזמנת מדי פעם לדבר עם הנוער במכינות הקדם־צבאיות, ולא מרשה לעצמי לדלג על שום מפגש כזה. אני יודעת שאגיע לחבר'ה סקרנים, אכפתיים, שלא תמיד מסכימים או רואים את הדברים עין בעין איתי אבל בהחלט נמצאים שם כדי להעמיק, ללמוד ולשמוע. כי אכפת להם.
לפני כמה שבועות התקיים בישראל "מסע 70" – יוזמה של ראש מכינת תבור עמיחי שקלי, ואליסף פרץ. הם החליטו שאת שבעים השנה למדינה צריך לחגוג ברגליים, ויזמו מסע חוצה ארץ שהמכינות הקדם־צבאיות הובילו והפיחו בו רוח חיים. מסע של ניתוק מהיומיום והתחברות לעבר־הווה־עתיד, של גאווה ומורשת, שהסתיים כמובן בירושלים. אלפי משתתפים ומשתתפות שחיברו והתחברו. זה העתיד, חברים. אנחנו צריכים לשמוח שיש לנו כזה נוער שבונה את העתיד של המדינה הזו.
מי שהסתובב השבוע בין המשפחות האבלות מבין. עשרות ומאות חניכי מכינות ובוגרים שפקדו את הבתים, חיבקו, שמעו, ליטפו במבט. פוגשים שם נערים ונערות בכיתות י"א־י"ב. ההוא הולך לקרבי, ההיא מתלבטת בין המכינה הזו לאחרת. בפשטות, בטבעיות, בלי פוזה. חבריה של מעין ברהום ז"ל מירושלים אימצו את המשפחה לחודש. כל יום נער או נערה אחרת יבואו לבקר. זה נוער.
שנה שמשנה
גם אני בוגרת מכינה קדם־צבאית, מכינת 'נחשון'. רק על עצמי לספר ידעתי, ואני מעידה שזו הייתה שנה ששינתה לי את החיים. שנה של בירור עצמי וחברתי ובחינה פיזית ומנטלית של עצמך – לא רק ביחס לעצמך אלא גם ביחס לחברה ולמדינה. לא רק אני ועצמי, אלא מה אוכל לשנות בעולם.
זו שנה של למידה, לא כמו בבית ספר; שנה של טיולים, לא כמו בתנועות הנוער; שנה של פתיחת אופקים חדשים למגזרים אחרים בחברה הישראלית, למקומות חדשים, לתחומים רדומים. שנה של לקיחת אחריות, של חיי קבוצה, של צוות חינוכי מלא השראה שהעיניים נשואות אליו.
כשאני הלכתי למכינה, הייתי מהבודדים בשכבה. בכלל לא התכוונתי ללכת למכינה, ובכלל לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. זה קרה לגמרי במקרה. היום המספרים כבר שונים, והם רק הולכים וגדלים. מפעל המכינות בפריחה. הוא התחיל אי־אז במכינות הדתיות לבנים והמשיך במכינות הכלליות, שקיימות כבר יותר מעשרים שנה וכוללות עשרות מוסדות ברחבי הארץ, חלקם עם כמה סניפים. מקימי המכינות ומוביליהן הם אנשי חינוך ועשייה, אנשים שהחינוך ואהבת הארץ והמדינה בוערים בהם. הם חלק בלתי נפרד מההצלחה של המפעל הזה.
האם הכול מושלם במכינות? בפשטות – לא. האסון יצטרך להוביל לחשבון נפש אמיתי וליצירת נהלים מסודרים, לא רק בטיולים. רשויות החוק יעשו את שלהן במקרה הזה, אבל המכינות צריכות להוביל בחינה עצמית משלהן, קודם כול באופן ההתנהלות וגם של ההקשבה לסביבה. עשר נשמות צעירות שעלו השמימה לא באות ברגל.
מפעל המכינות הוא מפעל ענק. הוא התחיל כמשהו קצת אליטיסטי, וכיום התרחב גם לנוער נושר ונוער בסיכון. המכינות יודעות להתאים את עצמן באופן חינוכי ובאופן טכני גם לאוכלוסיות כאלה. גם נוער יהודי מהתפוצות משתלב כיום במכינות, וזוהי בהחלט רק ההתחלה. המכינות הן הדבר הכי חשוב שקורה בחינוך בישראל. לא לכולם הן מתאימות, לא לכולם הן מצליחות להגיע, ולא כולם רוצים; אבל הן שם. מצליחות להיות בית מצמיח לאלפי צעירים וצעירות, להשלים להם את חוויית החינוך הפורמלי, להמשיך או להשלים את החינוך שקיבלו בבית, להכין אותם לקראת החיים עצמם.
לא פלא שנוער אומר בגאווה "הולכים למכינה". לא פלא, כי איזה נוער, ואיזה מפעל. והלוואי שנלמד מהאסון הזה ולא נשקע ממנו.
