אחת מזמירות השבת הנפוצות ביותר בקהילות אשכנז היא "מה ידידות מנוחתך". הפיוט, שנכתב על ידי מחבר לא ידוע ששמו מנחם, מתאר ברובו את ההנאות הגשמיות של השבת: המנוחה מעבודה, האוכל, הבגדים ואפילו השינה. הבית האחרון בפיוט מתאר את השכר של כל שומריה ומתענגיה של השבת, שיזכו לרוב שמחה וינצלו מחבלי משיח. בבתים רבים נהוג לשיר את הבית האחרון במנגינה מיוחדת, מנגינה שמתחילה בדרמה איטית והופכת במילים "מחבלי משיח יוצלו לרווחה" לשמחה מאוד! המנגינה הופכת את הבית האחרון לשיאו של הפיוט ולמסר החשוב ביותר שעולה ממנו.
חבלי משיח הוא מושג ביהדות שמקביל את ביאת המשיח ללידה. כפי שהלידה החיובית והמרגשת באה לאחר ייסורים קשים ("חבלי לידה"), כך גם הגאולה והמשיח יגיעו אחרי תקופה קשה של ייסורים. דורות של חכמים וגדולים ניסו לגלות את מהות הייסורים ולחשב את זמנם, חלקם קישרו את חבלי המשיח למלחמת גוג ומגוג, לפרעות ולשואה.
חלוצי העלייה השנייה והשלישית פחות התחברו לפיוט האדוק ועל המנגינה של הבית האחרון היו שרים שיר קצר שיותר התאים לתפיסתם: "בעולם הזה שבת מנוחה, חבלי משיח הנה זה בא!" המשמעות היא שעבור החלוצים השבת אינה מעין עולם הבא מכיוון שאין הם מאמינים בו, השבת היא מנוחה בעולם הזה, וחבלי המשיח מהם אמורים להינצל- אנחנו מרגישים אותם כל הזמן.
את הגרסה הזו שמעה נעמי שמר כשהייתה ילדה בקבוצת כינרת, ובהשראתה חיברה את אחד השירים היפים ביותר שלה.
חבלי משיח
"כאשר אני הולך בלי אין ובלי אן
על ליבי כמו קמע יש לי כל הזמן
שיר קטן, שיר קטן.
חבלי משיח הנה זה בא
חבלי משיח הנה זה בא
חבלי משיח הנה זה בא היום
הנה זה בא היום
יש כאלה ששרים מעבר לדממה
שפתיהם אולי אינן נעות אבל קולם
ישמע, ישמע.
לפעמים אני סופג מכה אחר מכה
וכשרע לי וכשמר לי אז אני דווקא
שר לי כך, שר לי כך.
אם אגיע אל הבית אצל הברושים
מישהו יגיש לי מים וככלות כוחי
עוד אשיר, עוד אשיר.
חבלי משיח הנה זה בא…"
(מילים ולחן: נעמי שמר)
בדרך כלל אנחנו רגילים לחשוב על הציפייה למשיח כעניין לאומי אבל נעמי שמר מחדשת לנו שהציפייה למשיח היא עניין אישי. כל אחד ואחד מצפה למשיח. כל אחד חווה קשיים ומכות שמכלות את כוחו. את נעמי שמר חינכו שצריך לסבול בדרך שיש בה ייסורים, ואז, גם ברגע אישי קשה זה עוזר- כמו קמיע. "זכור!", אמרה פעם שמר בראיון "אמרו לך בילדותך שבדרך לגאולה יש ייסורים. תחשוב שזה חבלי משיח".
בפרשתנו מכנס יעקב אבינו את בניו לפני מותו, הוא מצהיר: "היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מ"ט א). המדרש אומר שיעקב ידע את העתיד עד סוף הדורות והוא רצה לספר לבניו את אשר יקרה בסוף הדרך, אבל הקב"ה נגלה אליו באותו רגע ומנע ממנו לעשות זאת. אבל האם מושג "אחרית הימים" חייב להתפרש במובן כה מסתורי כפי שאומר המדרש?
חייו של יעקב עומדים להסתיים בקרוב אבל דרכו של עם ישראל רק מתחילה. בין אם ידע את העתיד ובין אם הבין את המציאות הגלותית בה בניו שרויים, יעקב ידע שהדרך של העם עוד ארוכה. עוד צפויה להם עבודת פרך ועוד צפויים ימים קשים, מכות וסבל.
יעקב פונה אל כל אחד מבניו במסר אישי וברכה מיוחדת. את הברכה הזו יישא כל אחד מהם על ליבו והיא תעזור לו להתגבר על הקשיים. התקווה שבסוף הייסורים יגיע המשיח, והברכות עוד יתגשמו יכולה לתת לעם ישראל הרבה כוח.
צעד אחרי צעד, קושי ועוד קושי כולם חלק מחבלי המשיח, על כולנו לשים על הלב איזה קמע, שיר קטן, שייתן לנו תקווה ויעזור לנו להגיע יחד אל אחרית הימים.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
