מאות מורי דרך וסוכני נסיעות מילאו השבוע את נתב"ג, אבל לא כמובילי קבוצות תיירים. האנשים שפרנסתם תלויה בתיירות נכנסת, חסמו את נתב"ג במחאה על דברי שר האוצר ליברמן בישיבת הממשלה שבה הוחלט להטיל הגבלות על כניסה לישראל, בעקבות התפשטות זן האומיקרון. ליברמן הציע לסוכני הנסיעות ולמורי הדרך "לשנות מקצוע".
המספרים מדברים בעד עצמם: בשנת 2019 נכנסו לישראל כמעט 5 מיליון תיירים, אבל בשנת הקורונה המספר צנח ב־82%. במהלך 2020 נרשמו רק 900 אלף כניסות מבקרים לישראל, מהן 785 אלף בשלושת החודשים שלפני התפרצות המגפה והחלת המגבלות. התפוסה במלונות בשנת 2020 הגיעה ל־36 אחוזים בהשוואה לשנת 2019, ונרשמה ירידה של יותר מ־80 אחוזים בלינות התיירים.
שנת 2021 על שלל חיסוניה לא הביאה בשורות טובות לענף התיירות. במאי האחרון נרשמה אופטימיות זהירה כאשר הוחל מתווה לכניסת קבוצות תיירים מחוסנים לישראל – אך באמצע אוגוסט הוא הושהה בעקבות עלייה בתחלואה. מ־1 בנובמבר הכריזה הממשלה על מתווה לכניסה של תיירים בודדים, אבל בסוף החודש התבשרנו על הזן הדרום־אפריקני, והממשלה אסרה שוב על כניסת זרים לישראל.
מתחילת שנת 2021 ועד עתה נכנסו לישראל כ־381,500 מבקרים. סך הלינות בעשרת החודשים הראשונים של 2021 הגיע ל־12.8 מיליון, לעומת 21.8 מיליון ב־2019. 96% מהלינות בשנה היוצאת היו של ישראלים. התיירות העולמית כולה מצויה במשבר מתמשך, ואין צפי לחזרתה לשגרה.
"תגידו לי מתי נגמרת הקורונה ואגיד לך מתי נחזור לשגרה", אמר לנו השבוע מנכ"ל משרד התיירות אמיר הלוי. "אנחנו שמרנו על כל התשתית השיווקית של המשרד. ברגע שאין נגיף, התנועה תחזור מהר מאוד".
ד"ר אופיר פינטו: "אנשים מחפשים כעת איזון חדש בין בית לעבודה. הם לא רוצים לעבוד מהמשרד חמישה ימים בשבוע, הם רוצים שכר גבוה יותר ותנאים משופרים"
ליברמן התנצל בהמשך על הניסוח שנקט, אבל הנתונים שהוא נסמך עליהם היו נכונים למדי. נכון לעכשיו, חלקים נרחבים מענף התיירות מושבתים. המלונות הגדולים באילת ובים המלח היו אומנם בתפוסה מלאה בקיץ האחרון, אבל המלונות המתמחים בתיירות נכנסת, כמו מלונות צליינים בצפון, עומדים ריקים מאז סגירת השמיים במרץ 2019. עימם מובטלים במידה רבה סוכנויות התיירות המאורגנת ומורי הדרך, שסביבם התעוררה השבוע המהומה. שר האוצר ייצג נאמנה בתחילת השבוע את עמדת משרדו, שלפיה אין להמשיך להנשים מלאכותית ענף שכרגע אין לו זכות קיום, ולא ברור מתי המצב ישתנה. ליברמן גם אמר כי הוא נחוש בדעתו שלא לחזור למדיניות המענקים, ומוכן להשקיע תקציבים רק בהכשרות מקצועיות שיעבירו עובדים מענף התיירות לענפים אחרים שבהם חסרים עובדים. "אנחנו בעיצומו של הגל החמישי", אמר השבוע, "צריך להבין שגם בשנה הבאה לא יהיו פה ארבעה וחצי מיליון תיירים".
במשרד התיירות, לעומת זאת, חושבים שיש צורך לשמר את התשתיות הללו ליום שאחרי המשבר. "יש 150 חברות שהביאו תיירות מאורגנת", אומר הלוי. "הן אלה שממלאות את המטוס ואחר כך את האוטובוס מנתב"ג, ואז את המסעדות. בשנה שלפני הקורונה, התיירות המאורגנת הביאה לכאן בין מיליון וחצי לשני מיליון תיירים. אם לא נחזיק אותם בחיים, לא יהיה אוויר לתעשייה ביום שאחרי הקורונה". את הקבוצות המאורגנות מלווים כ־8,000 מורי דרך מוסמכים, ובעיני הלוי חשוב להשאיר אותם פעילים ברמה כלשהי. במשרד התיירות עושים זאת בשנתיים האחרונות, באמצעות סיוע כלכלי ורכישה של סיורים.
בעולם שלפני הקורונה, תעשיית התיירות בישראל הוכפלה בתוך שנים ספורות ונערכה להיקפי תיירות גבוהים בהשקעות נרחבות, אך אלה ירדו לטמיון עם פרוץ המשבר. מורי הדרך התפרנסו בכבוד לפני המשבר, אבל כעת הם מתבקשים לעבור לעבודה אחרת שבהכרח תביא לירידה ברמת חייהם. במישור האישי מדובר בקריסה כלכלית קשה ומצערת, אבל מבחינת המשק כולו – התיירות תופסת נתח קטן יחסית של הכלכלה הישראלית (כ־2.5 אחוזים). זו הסיבה שבמשרד האוצר מגלים אדישות יחסית לענף הזה, שאכן ספג את הפגיעה החמורה ביותר. תרומתו לכלכלה הישראלית אינה גדולה, הפריון שלו נמוך ורבות מהמשרות שהוא מייצר הן בשכר נמוך. עכשיו, כשהמשק כבר נגמל ממענקי הסיוע ומדמי האבטלה, במשרד האוצר חוששים שסגירת השמיים תחזיר אותם לשולחן – ולא רק בתיירות.
הסערה בעקבות מה שנתפס כאמירה חסרת רגישות של שר האוצר, גרמה לאנשי משרדו להתקפל במידת מה ולפתוח את הארנק הממשלתי שנותר סגור לאורך כל הגל הרביעי. משרד האוצר הסכים לממן מענקים לבתי מלון שחוו ירידה של יותר מ־40%, הקצאת משאבים נוספים לסיוע למארגני התיירות הנכנסת, ואפילו רכישת סיורים ממשלתית ממורי הדרך. השורה התחתונה נותרה כשהייתה: במסגרת חבילת הסיוע יינתנו עד 30 אלף שקלים לכל עובד מענף התיירות שירצה לקבל הכשרה מקצועית בתחום אחר. מבחינת משרד האוצר, עדיין עדיף שמורי הדרך יעשו הסבה מקצועית.
מחשבים מסלול מחדש
שאלת הסבתם המקצועית של מורי הדרך היא רק חלק קטן מהתמונה של שוק העבודה הישראלי פוסט־קורונה. בתחילת המשבר, הקונספציה המקובלת הייתה שמדובר במשבר של עסקים – שחדלו לעבוד תקופות ממושכות. אבל ככל שחלף הזמן התברר שלפנינו משבר של עובדים. העסקים נסגרו לא בגלל בעיה מהותית בשוק, אלא בצו ממשלתי. ברגע שהוסר הצו, הם מיהרו לחזור ולעבוד כדי לפצות על ההפסדים. העובדים, לעומת זאת, חוו את המשבר אחרת לחלוטין. רבים מהם פוטרו, התפטרו או שהו בחל"ת לתקופות ארוכות. מי שהמשיך לעבוד, עשה זאת באופן שונה לחלוטין: עבודה מהבית, בהיקפים שונים ובשעות עבודה אחרות.
תשלומי החל"ת הממושכים פגעו במוטיבציה של העובדים לחזור לעבוד, וחוסר היציבות של גל רודף גל הביא אחרים לחכות על הגדר עד יעבור זעם. העבודה הממושכת מהבית והריחוק החברתי יצרו מרחק בין העובד למקום העבודה, והמחויבות נחלשה. משבר הקורונה הביא לתזוזת לוחות טקטוניים מתחת לשוק העבודה, וגרם לרבים לחשוב על הכול מחדש: אולי יעברו לעבוד במשהו אחר, אולי יעבדו פחות, אולי יעבדו אחרת, אולי לא יעבדו בכלל.
התופעה המעניינת ביותר בשוק העבודה הישראלי מתמצית בשני נתונים סותרים: מצד אחד יש בישראל יותר מ־300 אלף מובטלים, ומנגד מספר המשרות פנויות הולך וגדל. נכון לסוף אוקטובר, כ־143 אלף משרות המתינו לאיוש, ומעסיקים דיווחו על קושי גדול במציאת עובדים בתעשייה, ברשתות השיווק ובתעשיית המזון והאירוח. העובדים המבוקשים ביותר בישראל כעת הם מהנדסים, אבל לא רחוק מהם חסרים מלצרים וברמנים, עובדי מכירות, עובדי מטבח ומטפלים סיעודיים. ובכל זאת, על פי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, כ־30% ממובטלי הקורונה לא מחפשים עבודה חדשה. ראשיתו של המחסור הגדול בעובדים היה בהחלטתה של ממשלת ישראל לשלם לעובדים שפוטרו או הוצאו לחל"ת דמי אבטלה למשך שנה קדימה. אבל גם לאחר שדמי האבטלה לעובדים בני פחות מ־45 בוטלו ביוני, וגם לאחר שדמי האבטלה לכלל העובדים בוטלו באוקטובר, העובדים לא ממהרים לשוב לעבוד. שיעור התעסוקה לא חזר למצבו שלפני המשבר, ושיעור האבטלה נותר סביב 7 אחוזים.
"יש שתי דרכים להסביר את התופעה הזאת", אומר לנו ד"ר אופיר פינטו, סמנכ"ל תכנון ומחקר בשירות התעסוקה. "ההסבר הכלכלי הוא חוסר התאמה בין המשרות לעובדים. במשרות כמו בעולם ההייטק יש צורך בהכשרה שלדורשי העבודה אין. מהצד השני, יש משרות ברמה נמוכה יותר ממה שדורשי העבודה מבקשים. אנשים לא רוצים ללכת לעבוד במשרות פיזיות בשכר נמוך".
ההסבר השני, לפי פינטו, הוא שינוי בהעדפות של העובדים. "תקופת הקורונה גרמה לרבע מכוח העבודה לשבת בבית, ומשלושת הרבעים האחרים – הרבה עבדו מהבית. אנשים חישבו מסלול מחדש על העתיד והקריירה שלהם. הם רוצים איזון חדש בין בית לעבודה, הם לא רוצים לעבוד מהמשרד חמישה ימים בשבוע, הם רוצים שכר גבוה יותר ולשפר תנאים. יש מעסיקים שמוכנים לשלם הרבה בשביל פועל ניקיון ולא מצליחים לגייס. עובדים בשכר נמוך מקבלים לרוב איזושהי רשת ביטחון סוציאלית, ולכן הכדאיות לחזור לעבודה נמוכה. בחודש שעבר עדיין 150 אלף אנשים קיבלו קצבת אבטלה. אני מניח שזה לא יהיה לכל החיים. עם הזמן הלחצים הכלכליים יהיו גדולים יותר, ואנשים יהיו מוכנים להתפשר".
השאלה הגדולה היא אם מדובר בשאריות אדי הדלק של החיים על קצבאות, חסכונות והלוואות, שמאפשרים לעובדים לחפש את העבודה המושלמת (או שלא), או שמא לפנינו שינוי ממשי בדפוסי העבודה והעדפות העובדים. סטודנטים שנהגו לעבוד במלצרות בזמן הלימודים, הבינו אולי שבעצם הם יכולים לגור עם ההורים, לחיות בצמצום ולהתמקד בלימודים, והם כבר לא יחזרו לעבודה בבית הקפה. אימהות לילדים צעירים שעבדו בשכר נמוך מעדיפות אולי להישאר בבית עם הילדים, מכיוון שתוספת השכר מעבודה אינה גדולה, והם ימשיכו לעשות זאת גם בשנים הקרובות. בעבור חלק מהאנשים שתמיד עבדו, ההפסקה הכפויה גרמה להבין שכסף זה לא הכול, ושכר מינימום או מעט יותר מכך כבר לא מספיקים כדי להוציא אותם מהבית.
שכירים שהפכו לעצמאים במהלך המשבר גילו שאפשר לייצר הכנסה מספקת ולשמור על גמישות, עצמאות ואיזון בין חיי העבודה לבית. אחרים הקימו עסקים קטנים ועובדים מהבית באמצעות אחת מהפלטפורמות המקוונות המאפשרות זאת, דוגמת פייבר, אמזון או איביי. עובדים צעירים, או כאלה שהקורונה גרמה להם לחשוב שוב על עולם העבודה ונמצאים בתהליכי הכשרה מקצועית, לא מעוניינים בעבודה של שעות במשרד. אלה יעדיפו עבודה גמישה ומתגמלת כמו בוולט.
על היקפה של תזוזת הלוחות יעיד הנתון הבא: על פי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, רק מחצית ממובטלי הקורונה שחזרו לעבודה, חזרו לאותו מקום ולאותו תפקיד. האחרים החליפו מקום עבודה, תפקיד או שניהם. שליש מהעובדים שנותרו מובטלים עדיין לא מחפשים עבודה. כ־20% מהם נמצאים בהליך של הסבה או הכשרה מקצועית, וכ־12% לא מעוניינים לחזור לעבוד בכלל. הם חיים מהכנסות בני הזוג או מסיוע של הורים או קרובים. חלקם פתחו חסכונות, לקחו הלוואות או הגדילו את המינוס. בינתיים, הם מסתדרים.
התופעה איננה מקומית בלבד. מי שמחירי הטיסות הנמוכים במיוחד הביאו אותו בחודשים האחרונים לארה"ב, הבחין בשלטי "דרושים עובדים" כמעט בכל חנות, בית קפה ותחנת דלק. בחודש שעבר התפטרו בארה"ב יותר מ־4 מיליון אנשים בחודש אחד, תופעה שכבר קיבלה שם: "ההתפטרות הגדולה". חברת מיקרוסופט ערכה השנה מחקר בקרב יותר מ־30 אלף עובדים ב־31 מדינות בעולם. 40% מהם שקלו לעזוב את מקום עבודתם ולערוך שינוי מהותי בקריירה.
מן העבר השני, הקושי באיתור עובדים הביא גם עסקים להתאים את עצמם לעולם החדש. בענפים שבהם המחסור בעובדים מובהק במיוחד, העסקים צריכים להתאים את עצמם לדרישות העובדים ולאפשר עבודה גמישה: מהבית, בפחות שעות, במשרה חלקית, ובשכר ותנאים טובים יותר. חלק ממי שהוציאו עובדים לחל"ת, הבינו שאפשר להסתדר בלעדיהם ולא החזירו אותם לעבודה. אחרים השלימו עם המחסור הקבוע בעובדים ועברו לפתרונות טכנולוגיים מסוגים שונים. רשתות השיווק עברו לשימוש בקופות בשימוש עצמי, ובקרוב הן יכניסו לשימוש עגלות אוטומטיות שיאפשרו לערוך קניות בלי צורך לעבור בקופה ובלי צורך בקופאיות – שקשה להשיג. מסעדות ובתי קפה יצרו מערכי משלוחים או נעזרים בשירותי משלוחים חיצוניים, וחוסכים את הצורך במלצרים. רשתות קמעונאיות פיתחו אתרים ועברו למכירות דיגיטליות, בלי צורך במוכרים בשר ודם. רשת פיצה האט פתחה החודש בישראל סניף ראשון מסוגו בעולם שמופעל כולו על ידי רובוטים ויכול למכור פיצה ללא מגע יד אדם.
במשרד האוצר רואים את התמונה אחרת, ולטענתם יש דווקא ירידה בביקוש לעובדים. בדו"ח שפרסם לאחרונה אגף הכלכלנית הראשית נטען כי בהשוואה למצב שלפני המשבר, מספר המשרות במשק ירד בכ־220 אלף. בפשטות, המשמעות היא שבניגוד לטענות, יש פחות מדי עבודות פנויות. עסקים שהצטמצמו בעקבות המשבר זקוקים כעת לפחות עובדים, וענפים כמו התיירות חוו הצטמצמות ניכרת. על פי הניתוח של אנשי האוצר, המספר הגדול של משרות פנויות נובע מהסרת ההגבלות על הכלכלה, שהביאה לצורך מיידי בעובדים רבים, אבל לא בהכרח מצביע על מחסור מיוחד.
לפני משבר הקורונה, שיעור האבטלה בישראל היה נמוך מ־4 אחוזים, והמשמעות בפועל היא אבטלה אפסית. זהו מצב שמכונה "אבטלה חיכוכית", ובו יש עובדים שמחפשים עבודה ומקומות עבודה שזקוקים להם, אבל ההתאמה ביניהם לא מתרחשת ברגע אחד, ומכאן אחוזי האבטלה הבודדים. המשבר הנוכחי יצר מצב חיכוך גבוה הרבה יותר, מכיוון שהרבה עסקים רוצים הרבה עובדים בבת אחת, ובמקביל רבים מחפשים עבודה. הענפים שמתקשים למצוא עובדים – תעשייה, אירוח ומזון – הם אלה שהתקשו בכך גם בעבר, רק שעכשיו המחסור אקוטי יותר בשל המשבר.
יחלוף זמן עד שכל חלקי הפאזל יתחברו מחדש, ואז נגלה אולי תמונה חדשה של שוק העבודה. חלק מהעובדים ישדרגו כישורים והשכלה ויצליחו לנצל את המשבר כדי לשפר את מצבם. אחרים ובהם עובדים מבוגרים, ועובדים נטולי השכלה ומיומנויות, וכן עובדים בפריפריה, יתקשו אולי למצוא את מקומם. גם עסקים לא יעבדו באותו אופן, וחלקם יגלו שהמחסור בעובדים הוא מצב קבוע ויצטרכו להתאים עצמם למציאות החדשה. ייתכן שיחסי העבודה השתנו באופן בלתי הפיך, וכוח המיקוח של העובדים מול המעסיקים גדל.
