במקביל לגל האירועים המדממים ישראל נאבקת בחרם תרבותי אירופאי רחב היקף. חרם שבניגוד לסיקור המינורי בישראל, זוכה לבולטות בתקשורת העולמית ומובל על ידי מאות אנשי תרבות שהפכו לחוד החנית של ארגוני ה-BSD. מדובר בקמפיינים הממומנים בסכומי עתק, חלקם דרך ממשלות אירופיות. כסף המגיע לארגונים אנטי ישראלים המוסווים כארגוני צדקה או זכויות אדם, אך בפועל משמשים לשטיפת מוח שעיקרה השחרת ישראל.
מטרת החרם היא יצירת דה לגיטימציה לישראל ושלילת זכות תושביה לצרוך תרבות, "נוכח האפרטהייד והפשעים המבוצעים כנגד העם הפלסטיני", להגדרתם. לאחרונה 1,250 זמרים, שחקנים, מלחינים ואמנים מאירלנד הצהירו שלא יופיעו או יציגו יצירות בשטחי ישראל. סירובה של הסופרת הבינלאומית סאלי רוני לתרגם את ספרה החדש לעברית זכה להד בינלאומי, וכעת 70 סופרים בריטים בולטים הביעו תמיכה ברוני והודיעו שזוהי "חובתם האתית לא לשתף פעולה עם ישראל".
ואיך מגיבים לגל החרמות התרבותי בישראל? כאשר רשתות צומת ספרים וסטימצקי הודיעו באומץ כי יורידו את ספריה של רוני מהמדפים, הם זכו למרבה האבסורד לגינוי. מאמר ב"הארץ" של הסופרת איריס לעאל הסביר כי "עם כל הכאב, סאלי רוני ראויה להערכה". אז מה נלין על אמנים מאירופה כאשר גם בישראל רבים מאנשי התרבות מזדהים עם מסר החרמות. חלקם נקטו כך בעצמם כנגד תושבי יו"ש, ותומכים גם כעת כאשר מחרימים את כל הקהל הישראלי כמקשה אחת.
האם אנשי תרבות ישראלים התומכים בהחרמת ישראל יצדיקו גם את הדה לגיטימציה כנגד אמנים ישראלים הרוצים להופיע בחו"ל? האם בחסות "הכיבוש והאפרטהייד" יצדיקו את סירובם של מפיקים בינלאומיים להעלות את הצגותיהם של במאים ישראלים בתיאטרון? ומשם נמשיך לבתי הקולנוע ולמגרשי הספורט? מדובר במדרון חלקלק מאוד.
מי שחושב שתופעת החרמות נופחה, וכי מדובר בתימהוניים הנובחים ואינם נושכים, אולי יבין את כוחם כשהופעתם של ג'סטין ביבר, רד הוט צ'ילי פפרס וסלין דיון שצפויים להגיע לישראל, יעמדו תחת עננת הביטול. הנזק התדמיתי מחלחל ובפועל, אנו שומעים רק על אלו שבחרו לבטל, אך אף אחד לא יודע כמה אמנים וויתרו על הופעת בישראל מלכתחילה. כי מי צריך את כאב הראש של עימות עם פעילי תנועת החרם?
את הרכנת הראש בפני אנשי תרבות המצליפים בנו על מידת אי המוסריות שלנו יש לגדוע. על אף שיש הרוצים שנחשוב שאין מה לעשות כנגד גל החרמות, אמצעים משפטיים בינלאומיים מאפשרים להשתלט על סימנם המסחרי וזכויותיהם של המחרימים ולמכור אותם לקהל בישראל. איך הדבר אפשרי? לפי החוק האמריקני, על מנת לשמר את ההגנה על הסימן המסחרי והקניין הרוחני מפני שימוש של גורמים אחרים, חייבת להיות כוונה מלאה לניהול העסקים באזור מסוים.
מכאן שברגע שאותו גורם מודיע שאין בכוונתו לפעול באותו אזור, זכותו הבלעדית לסימון המסחרי אינה עומדת לו שם יותר. הגיע הזמן שאמן בינלאומי שיצהיר כי אין בדעתו למכור את מוצריו ולעשות שימוש בקניינו הרוחני בישראל, מטעמי חרם אידאולוגי, יגלה שמדינת ישראל משיבה מלחמה ומשתלטת על זכויות היוצרים שלו מתוקף סמכות משפטית.
ברוח זאת בדיוק ננקטים הליכים משפטיים כנגד ענקית המזון יוניליוור, על סירובה למכור את מותג הגלידה בן אנד ג'ריס ביו"ש. כך צריך לנהוג גם כנגד אנשי תרבות הקוראים לחרם אמנים על מדינת ישראל.
המאבק בקמפיין ההשחרה כנגד ישראל מהווה אינטרס לאומי מובהק. עלינו להרתיע בכל אמצעי משפטי את האמנים וגורמים מובילים בדעת הקהל הבינלאומיים מלקרוא לחרם על ישראל. רק תג מחיר משפטי וכלכלי יגרום להם להבין שהפסקנו לקבל זאת בשתיקה ולהרכין את ראשנו.
עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר עומדת בראש ארגון שורת הדין, הנלחם בזירה המשפטית למען מדינת ישראל.
