התבטאותו של השר לביטחון הפנים עמר בר-לב נגד המתנחלים דורשת בירור עמוק לנסיבות שהובילו להיטמעות העיוות המוסרי שנחשף מדבריו.
ראשית כדאי לזכור שבר-לב אינו הראשון שמתבטא כך נגד המתנחלים, ולמרבה הצער, הוא כנראה גם לא יהיה האחרון. אפשר להזכיר כמובן את דברי אביו, הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב, לאחר רצח תלמידי הישיבה בבית-הדסה ב-1980 שהפטיר: "לולא ישבו אנשים בבית הדסה לא היה מתחולל הרצח בחברון". או את השר בממשלת רבין הראשונה שאמר כי "גוש אמונים אינו אלא סרטן בגוף המדינה".
עד לפני הקמת הממשלה שררה איזו אשליה שבמסגרתה ניתן היה לדמיין עולם ללא אוטו-אנטישמיות. יש מי שאחראי לכך ש-12 שנה, שבהן עמל המחנה הלאומי להכניס את המתנחלים לתוך הקונצנזוס, ירדו לטמיון, אך הוא אינו ראוי להתייחסות.
בתולדות ההשמצות וההכפשות נגד המתנחלים ניתן לציין כמה אירועים והתבטאויות שהיוו אבני דרך במסע הדמוניזציה שמתנהל נגדם.
עמוס עוז תיאר בספרו "פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982" את "כל המתנחלים פרועי הזקן, יוקדי העיניים, שיכורי הגאולה השלמה, המשוכנעים בוודאות זחוחה כי הם-הם 'שבות עמי ישראל'…" בועז עברון תיאר בספרו "החשבון הלאומי" את המתנחלים כך: "ראויה לציון גם 'התפאורה התיאטרלית', דהיינו לבושם ואביזריהם של אנשי ג"א [גוש אמונים] – 'דובונים', בגדי חאקי, מגפי צנחנים [ברמיזה למגפי הקלגסים], נשק אישי…"
להשתלחויות אלו, שקצרה היריעה למנותם ולפרטם, יש הד ותוצאה. מלבד התרת דמם של המתנחלים הם גם סומנו. כך למשל הוחלט בשנות ה-80 בקיבוץ גן שמואל, שלמרות המחסור בידיים עובדות הקיבוץ, לא יעסיק עובדים מההתנחלות ריחן שבצפון השומרון.
תהייה גדולה ועצובה עולה לנוכח התנכרות זו. מה פשר התיעוב והשנאה למתנחלים ממשיכי דרכם של אנשי ישוב מרום הגולן של הקיבוץ המאוחד. ש"הם, ולא אנשי גוש אמונים", כפי שכתב דני רובינשטיין בספרו "מי לה' אלי, "עשו את המעשה שייקבע כדרך פעולה לעתיד: התנחלות בשטחים המוחזקים ללא אישור וארגון ממשלתיים… "
התשובה לתמיהה זו טמונה בתולדות "העלייה השנייה". מקום מרכזי בעלייה זו תפסה מפלגת "פועלי ציון", שעל חבריה נמנו דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי. בספרו, "מבוא לתולדות תנועת העבודה הישראלית", אבחן יהודה סלוצקי את ההבדל בין מרכיבי העלייה: "אותה שעה ש'הפועל הצעיר' קם,… והאידאולוגיה שלו ינקה מהתיאוריה הציונית הכללית ובמיוחד מן 'הציונות המעשית' – ראו עצמם 'פועלי ציון' כממשיכי מסורת מפלגתם ברוסיה והיו קשורים… ומושפעים… מהאידיאולוגיה הסוציאליסטית המארקסיסטית".
לאבחנה של סלוצקי ניתן להוסיף את מה שכתב עמוס אילון בספרו "הישראלים". בכינוס של "פועלי ציון" לגיבוש מצע רעיוני, שנערך ב-1906 ברמלה וזכה לשם "הפלטפורמה הרמלאית"; "המשתתפים – כתריסר עולים חדשים, בכללם בן-גוריון … התווכחו שני ימים… הנוסח הסופי היה בחלקו פאראפראזה ציונית על המאניפסט הקומוניסטי…המלה ציונות לא נזכרה".
ניתן לומר אפוא שהציונות לא הייתה הנר שלאורו הוקמה תנועת העבודה. כך עולה גם מדבריו של הנשיא הראשון חיים ויצמן על "פועלי ציון": "כיפה אדומה עם סרט כחול לבן… קבוצה לאומית המברכת על הבינלאומיות בצווחות ילדותיות".
מדבריו של השר בר-לב מתחוור שהסרט הכחול לבן בתנועת העבודה כבר דהה. מה שנותר ב-DNA של "כיפה אדומה" זו המסורת הסוציאליסטית–קומוניסטית ו"צווחות ילדותיות" שמאפיינות את הממשלה. מסתבר כי למרות שתנועת העבודה נמצאת כבר בדמדומי שקיעתה, ה-DNA שלה עדיין דומיננטי.
