הסקר שפרסמו אנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה בסוף השבוע שעבר אמור להדיר שינה מעיני שופטי המחוזי בירושלים הדנים בתיקי נתניהו, ובעצם מעיני כל מי שמערכת המשפט חשובה לו. לפי הסקר שערכו פרופ' תמר הרמן וד"ר אור ענבי, גם לאחר שמיעת חלק מהעדים במשפט נתניהו הציבור הישראלי מפולג בדעתו באשר להתנהלות המשפט.
אנשי המכון לא בדקו אם להערכת המשיבים נתניהו אכן אשם. הסקר שלהם שאל: האם משפט נתניהו הוא ניסיון להשתמש בהליך משפטי למטרות פוליטיות? אפילו בשאלה החדה הזאת, שמטילה אשמה לא פשוטה על המשטרה והפרקליטות, 42 אחוזים מהמשיבים ענו שהם מסכימים, לעומת 39 בלבד שלא הסכימו (ל־19 אחוזים לא הייתה דעה ברורה).
בהתפלגות העמדות בקרב מצביעי המפלגות אפשר לראות את עומק הקרע. כאשר ההסכמה הרבה ביותר נרשמה אצל מצביעי "גוש נתניהו": מבין העונים לסקר, 69 אחוזים ממצביעי הליכוד הסכימו שמדובר ברדיפה, וכך גם 81 אחוזים ממצביעי מפלגת הציונות הדתית ו־84 אחוזים ממצביעי ש"ס.
בשמאל התמונה הפוכה, אולם גם בקרב מצביעי הקואליציה אפשר לראות שיותר מ־50 אחוזים ממצביעי ישראל ביתנו וימינה חושבים שההליך המשפטי נועד למטרות פוליטיות, ואפילו 30 אחוזים ממצביעיו של גדעון סער הסכימו עם הטענה.
לפקפוק בעצם ניהול ההליך המשפטי נגד נתניהו מצטרפת הבעיה שבנושא המרכזי שעל הפרק, האישום בשוחד, עיקר הדיון הוא בשאלה פרשנית על מהות מערכת היחסים בין הצדדים, בתוך עולם תקשורת רווי אינטרסים. זו לא מחלוקת עובדתית בשאלה אם מעטפות או הטבות עברו מצד לצד. ההכרעה בשאלה אם נתניהו קיבל מוואלה היענות "חריגה" אינה יכולה להיות עובדתית, אלא רק פרשנית.
השילוב בין חוסר האמון הציבורי ובין פריכות הסוגיה שבית המשפט מתבקש לפסוק בה חושף את עומק הבור שבית המשפט המחוזי בירושלים נקלע אליו. השופטים רבקה פרידמן־פלדמן, משה ברעם ועודד שחם נמצאים במלכוד, וכל הכרעה שלהם תפגע קשות בתדמיתה של מערכת המשפט. הרשעה תהפוך אותם ואת מערכת המשפט כולה לשותפים פעילים במה שנחשב בעיני כחצי מהציבור ל"רדיפה פוליטית". מנגד, זיכוי של נתניהו יעורר גל מחאה כלפי מערכת המשפט מקרב אנשי "קריים מיניסטר", מחאת הדגלים השחורים ושלל אוהדיהם בתקשורת, שהיו בטוחים מראש באשמתו של ראש הממשלה לשעבר. במצב כזה, שבו כל אחד מהצדדים מבוצר מראש בעמדתו התלויה בעצמה בהרבה פרשנות, קשה להאמין שמישהו ישנה את דעתו בגלל הכרעת השופטים, לכאן או לכאן.
לסיבוך הזה יש שני פתרונות אפשריים. האחד הוא חתירה מהירה לעסקת טיעון, והאחר הוא חנינה מנשיא המדינה עוד לפני סיום ההליך. נכון, גם הפתרונות האלה מורכבים ולא חפים ממחירים. הניצים בקרב שונאי נתניהו לא יעברו על מהלכים כאלו בשתיקה. מנגד, את המחיר הגבוה באמת ישלם נתניהו עצמו, בעיקר בוויתור על זכותו להוכיח את חפותו וגם בעזיבת המערכת הפוליטית, לפחות לזמן מה. תומכיו יגידו, ובלא מעט צדק, שמשמעותן של עסקת טיעון או חנינה היא חותמת אישור להצלחת מה שהם תופסים כרדיפה פוליטית.
ועדיין, הנזק הציבורי שנוצר מניהול המשפט, שאמור להימשך עוד תקופה לא קצרה, רק הולך ומתגבר. הוא מבהיר את הצורך להגיע לסיום הפרשה, גם אם הפתרון שייבחר אינו מושלם. מי שמערכת המשפט חשובה לו, ששואף להחזרת האמון בה ולתיקונה, צריך לתמוך בסיום הסאגה שנקראת משפט נתניהו, ובהקדם האפשרי. לפני שהשבר לא יהיה ניתן לאיחוי.
