החרדים והחרד"לים, כדרכם, אינם בוררים מילים. מבחינתם, יוזמות השר מתן כהנא הן לא פחות מ"קריעת חלקים נרחבים מהשולחן ערוך", ולחלופין "סכנה קיומית לעתיד היהדות". ועל מה בעצם מדובר? על החלפת מעמד הרבנות הראשית בתחום הכשרות מנותנת הכשרות בפועל לזו שתקבע את כללי הכשרות לכלל נותני ההכשרים; ועל החלפת המונופול של הדיינים המקובלים על הרבנות בתחום הגיור לכל הרכב שימנו רבני הערים בישראל (כולם, כידוע, אורתודוקסים גמורים).
לב הבעיה אינו הגידופים. הבעיה המהותית היא הפער הדרמטי, של 180 מעלות, בין תפיסת הזהות היהודית של החרדים לתפיסת הזהות היהודית שהובילה הציונות. אצל החרדים הזהות היהודית היא קודם כול עניין דתי של מחויבות לתורה ולתרי"ג מצוות, והציונות אכן הובילה "רפורמה" היסטורית, שלפיה הזהות היהודית היא קודם כול עניין לאומי, שלפיו לכל אדם שהוא בן לעם היהודי יש מניות שוות במדינת ישראל, ולא משנה מה יחסו לתורה ולמצוות.
המפעל הציוני לא היה רק מפעל של העברת יהודים מעשרות תפוצות לארץ הקודש; הוא לא היה רק מפעל של הקמת שטעטל חדש – כזה שיש לו צבא וגם עטינים כלכליים דשנים, ש"כלי הקודש" יוכלו לינוק מהם במקום לחזר אחר פתחי הגבירים. המפעל הציוני במהותו תבע לא פחות מאשר היפוך הפרדיגמה של הזהות היהודית: כן, בזהות היהודית יש חיבור עמוק בין הפן הלאומי והפן הדתי, אבל בגולה היה חיוני להדגיש את הפן הדתי, כי זה הדבר היחיד שיכול לשמר זהות משותפת בהיעדר סממני זהות לאומיים; עם החפץ בחידוש ריבונותו חייב להדגיש קודם כול את הפן הלאומי בזהותו, את שותפות הגורל בין יהודים בעלי היסטוריה לאומית משותפת ושפה עכשווית משותפת, הרוצים לחיות בארץ משותפת ולקבל החלטות משותפות על עתידם. במדינה כזו, כל האנשים העונים על סממני הזהות האלה אמורים להיות שווי זכויות (וחובות), ללא קשר לתפיסתם הדתית.
כן, משום שיש בזהות היהודית גם פן דתי, אפשר לדרוש שהגדרת "מיהו יהודי" של המדינה תכלול גם הגדרה שלילית הגורסת שהוא "אינו בן דת אחרת", ודאי לא מי שמקיים פרקטיקות של דת אחרת. אולי אפילו אפשר לדרוש באופן חיובי שחגיו ומועדיו יהיו מועדי ישראל, בכל צורה שהוא מציין אותם – כיוון שמועדי ישראל הם גם הפן התרבותי (ולאו דווקא הדתי) הבסיסי שמאפיין יהודים חילונים. אלו הדרישות הראויות היחידות, ותו לא.
מנקודת המבט הזו, אפשר להבין גם עד כמה ה"רפורמות" של השר כהנא הן מינימליסטיות וכלל לא עונות על הנדרש. רפורמת הכשרות מקוממת את החרדים משום שהיא עלולה למנוע מאנשיהם הרבה ג'ובים, ובעיקר למנוע מראשי הרבנות את הכוח להחליט מי יקבל את הג'ובים. את החרד"לים היא מקוממת משום שהם נאמנים אוטומטית למותג "רבנות ראשית" שייסד הרב קוק, ופחות מעניינים אותם שינויי התכנים שעבר המותג הזה. לגבי כל השאר מדובר ברפורמה צרכנית בעיקרה, שאמורה לשפר את השירות שמקבלים אזרחי ישראל בתחום הכשרות.
גם רפורמת הגיור, החשובה הרבה יותר, היא מינימליסטית מדי. היא מרחיבה מעט את מעגל המגיירים, בשעה שהיה עליה לקבוע שמי שחיים כל חייהם כיהודים, למדו בבתי ספר יהודיים, חגיהם ומועדיהם הם מועדי ישראל, וכל אדם בעולם וחייזר ממאדים היה מזהה אותם כיהודים, לא יזדקקו כלל לגיור. את מתווה הכותל החליט השר כהנא לא ליישם בזמן הקרוב, אף שגם הוא רק שינוי מינורי לעומת הנדרש: מתן מעמד שוויוני מצד המדינה, גם בתקציבים, לכל זרם יהודי מוכר.
כותב שורות אלה מאמין בדרך כלל בפשרות ובאיזונים. אבל בשאלה היסודית של תשתית הזהות היהודית של המדינה אסור שתהיה פשרה. קבלת מתווה הזהות החרדי, הזרם שהתנגד לעצם המפעל הציוני ועד היום מעדיף ליהנות מהישגיו בלי נשיאה שוויונית בעול מצוותיו, תוביל אותנו בהדרגה לאובדן הזהות הלאומית־ציונית: יהדות התפוצות תתרחק מישראל, מיליוני יהודים חילונים ירגישו גם הם אזרחים סוג ב'; ישראל אכן תהפוך לשטעטל עם נשק ועטינים כלכליים, וכל מתנגדי הציונות בעולם יוכלו לטעון שצדקו בהתנגדותם לכך שישות בעלת אופי דתי תזכה למדינת לאום. זה מה שאתם רוצים?
