החלק הכי קשה, לדעתי, הוא החלק של הביקורת.
את רואה משהו אצל הילדים שלו. את מזהה איזו בעיה. אבל את לא יכולה להגיד עליה כלום, כי כול מילה שאת מוציאה על הילדים שלו מקפיצה אותו.
חברה התקשרה אלי לפני כמה שבועות. היא חושבת שהילד שלו שמן. היא חושבת שהוא אוכל יותר מדי, שהוא לא מסוגל להתאפק. כל מה שהיא קונה נעלם באבחה, היא כבר מחביאה דברים עמוק בארון הבגדים שלה. היא הפסיקה לקנות עוגיות לאורחים.
היא חוששת לדבר עם אבא שלו. אבא שלו יודע שיש בעיה, אבל הוא מסרב להביט לה בעיניים. בכל פעם שהיא פותחת את הפה, הוא כועס עליה ומתחילה מריבה ענקית ביניהם. כך נוצר מצב שבו אין פתרונות לבעיה ואין שלום ביניהם.
למה זה קורה? איך אפשר להמנע מזה? איך אפשר לדבר על בעיה בלי להפוך אותה לריב מכוער?
דבר ראשון; לבוא בטוב. אני מתכוונת לזה. לבוא בטוב באמת. באמת ובתמים. לראות את טובת הילד הזה שלו. לחשוב טוב על הילד הזה שלו.
יש לנו נטייה לזהות בעיות ולכעוס ולהאשים. אנחנו עושים את זה כל הזמן בכל התחומים. בעבודה אנחנו כועסים ומאשימים, על הכביש אנחנו כועסים ומאשימים וכשיש לילדים שלנו בעיות אנחנו מאשימים את בני השכנים שהשפיעו לרעה, או על בית הספר שלא מחנך או על אבא שלהם שמאפשר להם ומפחד מהם ולכן הם יוצאים "כאלה".
ההתנהגות הזאת אף פעם לא מועילה. אבל במשפחה המשולבת ההתנהגות הזאת יכולה להיות הרסנית פי מאה. אם את רואה בעיה, לפני שאת מדברת עליה בכלל, תשאלי את עצמך אם את רואה את הטוב, אם את יכולה לבוא בטוב. כי אם לא, עדיף שלא תגידי כלום.
הדבר השני שאני ממליצה לעשות, הוא לראות כיצד הבעיה פוגעת בילד. לא כיצד היא פוגעת בשאר בני הבית, לא כיצד זה מציק לך. לא כמה נמאס לך. רק איפה הבעיה הזאת משפיעה על הילד עצמו.
פעמים רבות יש לנו נטיה לראות כיצד הבעיה פוגעת בנו או בסביבה ואלה הדברים הגורמים לנו לרצות לשנות את הבעיה. מעטות הפעמים בהן אנחנו שואלים את עצמינו כיצד הבעיה פוגעת בילד. קודם כל בילד. הבעיה בדרך כלל משפיעה על כולם. אני יודעת. לפעמים זה כל כך משפיע, שזה כבר בלתי נסבל. לפעמים כולם משלמים מחיר. לפעמים המחיר יקר. אני יודעת.
אבל הפתרון לא יתחיל לעולם במקום שבו אנחנו עסוקות בגודל של הבעיה. אף פתרון לא יימצא אם נהיה עסוקות בכל הכאב שהבעיה יוצרת. אף פתרון לא יצמח מהאדמה החרוכה עליה אנחנו עומדות כשמתגנבת לתוכנו המחשבה "למה הייתי צריכה את כל זה"?
אם אנחנו נבוא בטוב באמת ובתמים, אם אנחנו נסתכל על הילד ועל הבעיה שלו ורק שלו, יהיה לנו רגע מזוקק שיאפשר לנו לגשת להורה שלו. ואז אנחנו נבוא בלי כעס. נבוא בלי דרמה. נבוא בלי האשמות.
נבוא נקי. וכשבאים נקי, שומעים שזה נקי. וככשומעים נקי, גם אם לא יימצא פתרון, לפחות לא תידלק מריבה.
