תנועת הריבונות, שהוקמה על ידי יהודית קצובר ונדיה מטר, היא תנועה חוץ־פרלמנטרית חשובה שפועלת לחיזוק המשילות במדינה ולעידוד ההתיישבות ביהודה ושומרון. השבוע קיבלתי ממנה הזמנה לסיור המיועד לאנשי ציבור ועיתונאים בנושא ריבונות ומשילות בנגב. הסיור, בהובלת מנכ"ל רגבים מאיר דויטש, אמור לכלול מפגש עם עקיבא ביגמן, ראש דסק תחקירים בערוץ 14, תצפית על היישוב לקיה ועל גבעת כתף־אברהם, ומפגש עם ראש מועצת עומר פיני בדש.
תוכן הסיור עורר אצלי תסכול לא בגלל מה שיש בו, אלא בגלל מה שאין בו. ראש הרשות היחידי שנפגשים איתו בסיורים של גופי ימין, הוא תמיד פיני בדש, ראש מועצת עומר. עם כל הכבוד לעומר ולבדש, יש בנגב עוד הרבה ראשי רשויות שחיים ומתמודדים עם היבטים שונים של סוגיית החברה הבדואית. עומר הוא בסופו של דבר יישוב אחד בנגב, עם פחות מעשרת אלפים תושבים. בבאר־שבע, בירת הנגב, מתגוררים יותר מ־200 אלף תושבים, ולראש העיר שלה רוביק דנילוביץ יש הרבה לומר על ריבונות ומשילות בנגב. המועצה האזורית רמת נגב חולשת על רבע משטח מדינת ישראל, וראש המועצה שלה, ערן דורון, גם הוא דובר רהוט שבימים אלו מוביל מהלך מעניין עם תושבי עבדה הבדואים, שבשטח המועצה שלו. דימונה וערד הן שתי ערים גדולות המוקפות בפזורה, ומשום מה גם ראשי הערים שלהן, בני ביטון וניסן־בן חמו, לא נכללים בסיורי הריבונות בנגב.
במועצת הנגב, הגוף שמאגד את ראשי הרשויות בנגב, חברים 26 ראשי רשויות. בדש אינו חבר במועצת הנגב, מה שמחזק עוד יותר את התהייה מדוע דווקא הוא נבחר על ידי גופי הימין כמייצג האותנטי של תושבי הנגב בסוגיה הבדואית. הסיבה לכך ברורה. בדש מציג עמדה מאוד מסוימת בסוגיה הזאת, עמדה שמשקפת במדויק את עמדות רגבים. לעומתו, לראשי רשויות אחרים יש תפיסה מורכבת יותר. במקום להתמודד עם עמדות מורכבות של המנהיגים הבולטים והמשמעותיים בנגב, מעדיפים בגופי הימין לשמוע שוב ושוב רק את עמדתו של בדש.
קול נוסף שנעדר בקביעות מהסיורים של גופי הימין בנגב, הוא של אנשי הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב. מדובר באנשים שעוסקים בפועל בכל הסוגיות היומיומיות הקשורות להתיישבות הבדואית בנגב. מנכ"ל הרשות בחמש השנים האחרונות הוא יאיר מעיין, איש ימין, שמונה לתפקיד על ידי אורי אריאל. מנהל האגף לפיתוח חברתי־כלכלי בחברה הבדואית הוא ליאור כלפה, שכיהן בעבר כראש ועד מתיישבי גוש קטיף. מי שכיהן עד לא מזמן כסמנכ"ל ההסדרה של רשות הבדואים הוא יובל תורג'מן, תושב היישוב הדתי סנסנה. כל הדמויות הללו נעדרות משום מה מהסיורים להכרת הסוגיה הבדואית שמארגנים גופים בימין. לאנשים הללו יש הרבה מה לומר על האתגרים ועל ההתמודדות איתם, אבל כנראה שגם העמדות שלהם כבר מורכבות מדי להקשבה.
וכמובן, קול נוסף שלא תשמעו בסיורים הללו הוא קולה של החברה הבדואית עצמה. במקום לשמוע את ראש עיריית לקיה, מתצפתים מבחוץ על העיר שלו. במקום להקשיב לקולות התושבים ביישובים המיועדים להסדרה, מסתפקים בתצפית מרחוק על הפזורה. בנגב חיים 280 אלף בדואים, אזרחי מדינת ישראל. כשמקיימים סיור של יום שלם בנגב בנושא החברה הבדואית, לא יזיק לשמוע לפחות בדואי אחד, אם באמת רוצים לחשוב על פתרונות לסוגיות הבוערות הקשורות לחברה הזאת.
משלמים על ביטחון
ההפרטה הגיעה גם לתחום הביטחון. השבוע התקיים קמפיין גיוס המונים עבור "סיירת בראל", יחידת לוחמים אזורית של מתנדבים שנועדה לסייע למשטרה בחיזוק הביטחון בנגב. מאחורי היוזמה עומד "הוועד להצלת הנגב", גוף שהוקם לפני קרוב לשנה בעקבות ריבוי אירועי האלימות מצד תושבים בדואים. אלמוג כהן, יו"ר הוועד, הוא תושב אופקים ובעל מסעדה בבאר־שבע.
כהן מודה שהפנייה לציבור לסייע במימון ביטחונם האישי היא מעט בעייתית. "בזמנים קיצוניים צריכים לעשות צעדים קיצוניים", הוא אומר. "גם אני לא אוהב את הרעיון הזה, אבל אני אדם פרגמטי. בחודש מאי האחרון היינו מוכנים לעשות הכול רק כדי שנוכל לנסוע בשקט בצירי התנועה, וגם בשגרה קשה לנו לצאת רגועים למרכזי קניות. אי אפשר לתת לסיטואציה הזאת להימשך".
אלמוג כהן, הוועד להצלת הנגב: "החזון שלי הוא שגם ברהט ובלקיה תהיה פעילות של סיירת בראל. המטרה היא לתת ביטחון לכל תושבי הנגב, לא רק ליהודים"
סיירת בראל, שמנציחה בשמה את לוחם מג"ב בראל חדריה־שמואלי, שנהרג בגבול עזה באוגוסט האחרון, אמורה לכלול בשלב ראשון חמישים לוחמים מתנדבים, שיפעלו כיחידה מובחרת של משמר אזרחי, בתיאום עם המשטרה. "במפגשים שקיימנו מאז שומר החומות עם גורמי מודיעין בכירים, יש הבנה שהמערכה הבאה תהיה קשה יותר", אומר כהן. "הברחות הסמים ירדו בכמעט שבעים אחוזים, אבל יש הברחות של נשקים והמשמעות של זה ברורה". בשלב ראשון היחידה החדשה אמורה לפעול בבאר־שבע, להבים ועומר, יישובים שבהם התרבו התלונות על אלימות בחודשים האחרונים.
נכון ליום שלישי בבוקר כבר גויסו, על פי דיווחו של כהן, כ־400 אלף שקלים לטובת הפרויקט, אבל היעד הכספי שהציבו לעצמם מקימי הסיירת הוא 1.4 מיליון שקלים. הסכום הזה, לדבריו, מיועד לממן ציוד למתנדבים, כלי רכב, דלק וביטוחים לרכב. הוא מקווה שכבר בתחילת ינואר תצא לדרך ההכשרה של המתנדבים, כדי שהסיירת תוכל להתחיל לפעול בשטח בעוד כמה שבועות.
כהן וחבריו לוועד מקיימים קשר הדוק גם עם גורמים בחברה הבדואית, המעוניינים בהקמת הגוף החדש. "יש לנו שותפים בדואים שמדברים איתנו, אבל הם מפחדים להתבטא בגלוי", הוא אומר. "החזון שלי הוא שגם ברהט וגם בלקיה תהיה פעילות של סיירת בראל. המטרה שלנו היא לתת ביטחון לא רק לתושבים היהודים אלא לכל תושבי הנגב. אנחנו מבינים שכולם יישארו כאן, גם אנחנו וגם הם, וכדאי שלכולנו יהיה טוב יותר לחיות פה".
במחוז דרום של משטרת ישראל מתייחסים ל"סיירת בראל" כאל עוד יחידת מתנדבים במשמר האזרחי, שתסייע לתחנת באר־שבע במאבק בפשיעה. במשטרה מבהירים השבוע שהם מבחינתם מספקים את כל הדרוש למתנדבים – רכבים, מדים ומזון. למשטרה, כך הבהירו לי, אין שום קשר לקמפיין גיוס ההמונים שמוביל "הוועד להצלת הנגב".
