עמר בר־לב יודע לספור תווים בציוץ, אך מתקשה לספור פיגועים פלסטיניים. אין לו סיבה לסגת ממעוזיו, כי את הגמישות והחתירה לאחדות הוא משאיר לשותפים מימיןאז שתיתי כוס מים. אפילו שתיים־שלוש. כזו אני, ממושמעת ובגדול. השר לביטחון הפנים אמר להירגע ולשתות מים, ואני – ממלכתית שכמותי – ממלאת הוראות. ומה אני אגיד לך, כבוד השר, לא עזר. להפך. אני רגועה עכשיו הרבה פחות. מים רבים לא יכבו את האיבה ששר בכיר בישראל נושא נגד מתנחליו ונהרות לא ישטפוה. זו לא שנאה גזענית, זו שנאה אידיאולוגית. כזו שמשרטטת מדיניות של המשרד הנתון למרותו; כזו שמתפתחת להחלטות ממשלה.
השר עמר בר־לב פרסם בטוויטר רשמים מהמפגש שלו עם ויקטוריה נולנד, תת־מזכיר המדינה של ארה"ב, וציין שנולנד "התעניינה, בין היתר, באלימות מתנחלים וכיצד ניתן להפחית את המתח באזור ולחזק את הרשות הפלסטינית". את הטרור הפלסטיני הוא לא הזכיר אפילו ברמז בציוץ הזה. בכל זאת, הרשת החברתית הנשכנית הזו מקפידה על מגבלת תווים. הנימוק הזה אינו ספקולציה צינית של כותבת שורות אלה; זו תשובתו הצינית להחריד של כותב השורות ההן לשאלתו של כתב ידיעות אחרונות.
דבריו הקשים של בר־לב הביאו את חברי מפלגת ימינה, ובעיקר את השרה איילת שקד, לצאת נגדו. בתגובה שלף השר מהבוידם מנת שחצנות מפא"יניקית מכובדת, וכתב לחבריו לקואליציה: "אני מבין שבאמת קשה לחלקכם ששמים לכם מראה מול הפנים על כך שאלימות מתנחלים קיצוניים חוצה את כל העולם וממשלות זרות מתעניינות בנושא. אני ממליץ למי שקשה לו שישתה כוס מים". באקט בן־גוריוני של לוחם חופש חתם בר־לב: "אמשיך להילחם בטרור הפלסטיני כאילו אין אלימות מתנחלים קיצוניים, ובאלימות מתנחלים קיצוניים כאילו אין טרור פלסטיני". מי פה היטלר ומי הספר הלבן של גרסת המקור? לבר־לב הפתרונים. השר לביטחון הפנים הקפיד להבהיר שוב ושוב שהוא לא מתנצל על הדברים, אבל חדי העין העצלה שביניכם הבחינו ודאי בתוספת המאוחרת של המילה "קיצוניים" לביקורת על המתנחלים. נראה שהסכמים קואליציוניים דורשים דיוק מילולי מצד שמאל וגמישות אידיאולוגית מצד ימין.
השוואה בין טרור פלסטיני ובין אלימות מתנחלים שמשתחלת בקושי לקטגוריית "פשיעה", מקוממת כל מי שלא נפל לתרדמת בחמישים השנים האחרונות. אלא שבר־לב וחבריו למחנה הכחשת הטרור אכן מצויים בקומה קשה, ומסרבים בעקשנות להתעורר ממנה. לא מראה אחת שמו לו מול הפנים, אלפי מראות מדממות הוטחו מולו. הסכינים הרצחניות עדיין נעוצות בגב מאמיני אוסלו, שקרי שלום של אמיצים התפוצצו בפרצוף של כולנו והעלו אלפיים יהודים בסערה השמימה, אבל בשמאל הקיצוני לא רוצים לראות. כמו אישה מוכה מבית טוב, הם מתעקשים שהצד הנפגע הוא האשם. הוא הביא את זה על עצמו. ואם לא ממש הוא, אז השכנים היהודים מעבר לקו הירוק.
ממשלות זרות אכן מתעניינות באלימות "מתנחלים קיצונים", ותודה לארגוני השמאל הקיצוני שהביאונו עד הלום; אלא שכוחו של השר לביטחון הפנים נדרש בדיוק כאן, מתוקף תפקידו להגן על מדינתו ועל האינטרסים הביטחוניים שלה. לא מופרך לצפות שינצל את המעמד המכובד לספר את האמת, את כל האמת, ובעיקר – רק את האמת. במקרה הזה הוא אפילו לא נדרש להפעיל מניפולציות דיפלומטיות, רק להגיש את המציאות המספרית, את חומרת האירועים מכאן ומכאן – בלי מסננים ובלי פילטרים מפנקים. לא צריך יותר מזה.
חודשים בודדים אחרי מהומות עכו ולוד, שעה שהיהודים בערים אלו עדיין סופגים מנת טרור קבועה מצד שכניהם הערבים, לבר־לב דחוף להציב במרכז הבמה את ילדי הגרפיטי. אותם נערים שרואים כיצד משפחותיהם ושכניהם סובלים תדיר מהתנכלות ומאיומים פלסטיניים, ומניסיונות רצח יומיומיים באמצעות אבנים ובקבוקי תבערה בדרכים. בר־לב מכיר את הנתונים והאירועים האלה, אבל את החלון שלו למציאות מכסים סטיקרים של שלום עכשיו ושל שוברים שתיקה.
אנחנו לא פקידים
לא רק האטימות מול המתנחלים, לאירוע של בר־לב יש משמעות נוספת, דרמטית למדי בתוך קשר השתיקה של ממשלת השינוי. השר המכובד יצא מהשורה. אין לו כוח יותר – ואולי מעולם לא היה לו – לזייף אחדות בממשלה שבולעת צפרדעים שלוש פעמים ביום על קיבה ריקה. הוא וחבריו לשמאל הקואליציוני לא שותפים לתחושת ה"אחדות לכתחילה" שימינה מבקשת לשווק. מה לעשות, הוא לא גדל על תורת הרב קוק, ואין לו עניין לחרטט לבוחריו. להפך, יש לו אינטרס גדול בהרבה להרים ראש ולומר, חצי שנה אחרי: ניצחנו. לא, לא רק את ביבי. את הימין כולו. בר־לב למעשה מכריז, בין מעט השורות שמאפשר הטוויטר: אנחנו לא פקידים שעסוקים בניהול ענייניה השוטפים של המדינה, אחרי שהיו תקועים בסבך בחירות חוזרות ונשנות; אנחנו שרים בעלי אג'נדות ואידיאולוגיות שלאורן נלך. בניגוד לתיאוריית משחק־סכום־אפס של נפתלי בנט ("לא תהיה ריבונות, אבל גם לא יהיה פינוי יישובים"), החבר'ה משמאל באו לעבוד.
הקילוף האיטי של שכבות החיבור המאולץ בין ימין לשמאל בממשלה הנוכחית הולך לתפוס תאוצה במשמרת של לפיד. כרגע יש אינטרס משותף לחזק את הממשלה עד שיו"ר יש עתיד יעלה לעמדת הקברניט. בימים אלו רוב חברי הקואליציה מקפידים על הליכה זהירה ומדודה בין הצורך שלא לאבד את בסיס־האם האלקטורלי ובין יישור קו עם השותפים מהמחנה הנגדי. בר־לב כבר לא שם. בשבוע הסוער הזה חשוב לו להבהיר שהוא לא מתנצל.
פעם, בעידן אחר של הפוליטיקה הישראלית, היה כוכב עולה אחר שהפסיק להתנצל. הוא הבטיח שמשהו חדש מתחיל, ואין יותר אישום קולקטיבי נגד המחנה הלאומי שנאלץ לשאת אות קין מאז רצח רבין או ארלוזורוב או גדליה בן אחיקם. הוא דרש הגנה על מתנחלים, ולחם בנחישות למען הסרת שמם מרשימת החשודים המידיים. היום שר בכיר בממשלה שלו מסרב להתנצל על המהלך ההפוך בדיוק. את סיבוב הפרסה הזה הם עושים ביחד, על אותו רכב שרד.
