יום שישי האחרון היה הנורא ביותר שהיה לי בשנה האחרונה. זה אמנם אמירה קצת דרמטית אבל נדמה לי שאני אפילו לא מגזימה.
נסעתי להורים לשבת, עם עוגה ענקית בצידנית לכבוד יום ההולדת של אחי הקטן. לא יצאתי מהבית מוקדם והווייז הראה שאגיע כמעט שעה לפני כניסת שבת. שמתי לי מוזיקה, פתחתי את החלון ושרתי בקולי קולות. ואז הווייז השמיע את הצפצוף שלו וסיפר לי שיש עיכוב כי הייתה תאונה בהמשך הכביש. חבל על התאונה אבל עדיין נראה היה שאני עומדת בזמנים טובים.
אחרי כמה דקות הווייז השמיע צפצוף נוסף ומיד אחר כך עוד אחד. נראה שהפקק הלך וגדל. הסתמן שאגיע להורים על הקשקש.
אבל ווייז מביא איתו גם רגעי חסד. היישומון הציע דרך אחרת, ארוכה יותר אבל עוקפת פקק. פניתי לדרך החדשה בתמימות, לא לוקחת בחשבון שכל שאר הנהגים בכביש גם כן ייסעו בה כדי לעקוף את הפקק. צפצופי הווייז נשמעו שוב ושוב. התארכות, עוד התארכות, זמן ההגעה מגיע כבר לשעת הדלקת הנרות. כמה דקות לאחר מכן הזמן המוערך להגעה מתקרב לשמונה עשרה הדקות שעד השקיעה, ואז- עובר אותן.
אני לא "סופר דוסית" אבל אני גם לא נוהגת לחלל שבת ונכנסתי ללחץ. מה עושים? איך נאבקים במציאות כשהיא נכפית עליי? הסתכלתי בכביש העמוס ובשוליים הפנויים ואמרתי לעצמי שאולי, למרות שבחיים לא עשיתי דבר כזה, ורק לכבוד שמירת השבת, זה בסדר לנסוע בשוליים. ירדתי לאט מהכביש והמשכתי לנסוע בשוליים. נהגתי לאט יחסית, גם בשל הזהירות וגם כדי לא להוציא את העיניים לכל מי שעומד בעומס הנוראי.
היו כמה רגעים חזקים של תחושת חירות אבל אז ראיתי את הצ'קלקה. רכב משטרה אזרחי סימן לי לעצור בצד וחנה מעט לפניי. מהניידת יצאה שוטרת ואני אפילו לא התחלתי להתווכח איתה, ידעתי שמגיע לי דו"ח וידעתי שזה מה שהולך לקרות. מצאתי את עצמי רועדת ולא מצליחה לעצור את שטף הדמעות. השוטרת לא הייתה לא נחמדה, אלא תכליתית. היא לקחה את רישיון הרכב ואת תעודת הזהות שלי והלכה לרכב המשטרה בו השוטר הנוסף כתב לי את הדו"ח. השוטר הנוסף היה קצת לא נחמד לעומתה וטרח להתעכב על כל מילה בניסוח. כתיבת הדו"ח לקחה חמש עשרה דקות. כשהוא סיים, חזרתי לנסוע וכבר היה ברור לחלוטין שלא אגיע לפני שבת.
בכיתי כל שארית הדרך ואמרתי לה' שאני לא יודעת לעשות ניסים אבל שמעתי שהוא כן. אם הוא רוצה שאגיע לפני שקיעה זה מה שיקרה, אם לא – אאלץ לחלל את השבת. נס לא קרה לי, הגעתי בערך רבע שעה אחרי השקיעה עם עיניים אדומות ולב כואב.
אולי הקב"ה עושה גם ניסים הפוכים, ניסים של כאב? אחרת, אי אפשר להסביר את העצב הלא יתואר שתקף אותי.
כששכבתי במיטה בליל שבת חשבתי על מה שקרה וניסיתי למצוא מקום להניח את זה בלב, שלא יכאב לי יותר מדי. אמרתי לעצמי שעשיתי טעות, שילמתי עליה ועכשיו אפשר להניח לזה. אולי יש לקח ללמוד, אולי השם מכוון אותי לאנשהו? אולי אני צריכה ללמוד שאין קיצורי דרך בחיים, ואולי אני צריכה ללמוד שלפעמים המציאות חזקה יותר מהרצון שלי.
