דרושים: פוסקי הלכה מהפכניים

 לאן הולכת ההלכה?

אשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי הופיעה השבוע בתכניתו של רוני קובן ב'כאן 11', פגישה. קובן נפגש בכל פרק בתכנית עם איש ציבור מעניין, וסוקר יחד איתו את הביוגרפיה האישית והציבורית שלו, באמצעות הופעות תקשורתיות שלו לאורך השנים.

מקווה שאינני טועה, אבל כמדומני שאחרי כמה עשרות פרקים של התכנית, זו הפעם הראשונה שמופיעה בה מישהי כמו פיוטרקובסקי: אשה ציונית-דתית, כסויית ראש, אפילו מתנחלת רחמנא ליצלן, אבל בעלת דעות ליברליות. בדרך כלל קובן מוצא כמעט את כל המרואיינים שלו בגבולות 'מדינת תל אביב', לכל היותר בגבעתיים. רגע לפני שאנחנו מתפעלים מכך שגילה את פיוטרקובסקי, כדאי להבין איך נולדה התגלית: קובן למד במקרה עם פיוטרקובסקי בתכנית של בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית, וכך התוודע לאישיותה, הוקסם ממנה, והחליט להזמין אותה לתכנית.

אז כל הכבוד לתכניות כמו בי"ס מנדל שזוכות להפגיש ישראלים מכל המיגזרים. אבל האמת היא שמלכה פיוטרקובסקי פועלת כבר מספיק שנים בהוויה הציבורית הישראלית, כדי שעיתונאי כמו קובן יידע עליה ויבין שהיא דמות מעניינת הרבה לפני שהוא נפגש איתה במקרה במנדל. והעובדה שבתכניתו כמעט לא הופיעו עד היום לא אנשי הציונות הדתית, לא חרדים ולא ערבים (יסלח לי אלוקים אם שכחתי במקרה איזה מרואיין יוצא דופן) מעידה על עומק הבועה שקובן וחבריו חיים בה.

בתכנית עצמה אמרה פיוטרקובסקי ש'יש לנו מחויבות כלפי הלהט"בים הדתיים, להציע להם 'פתרון הלכתי'. זו אמירה אמיצה וחשובה, אבל לא מספקת. אם פיוטרקובסקי חושבת שיש פתרון הלכתי ללהט"בים, תתכבד ותציע אותו, ולא תסתפק בהטלת אחריות כללית לכך על איזה 'אנחנו' קולקטיבי. נכון, זה בוודאי יגרום להתקפות קשות נגדה לא רק ברמה הפובליציסטית העקרונית, על עצם זה שהיא רוצה בכלל להציע פתרון, אלא גם ברמה ההלכתית הנקודתית. אבל זה מה שמתחייב ממעמדה של אשה המוגדרת בציבור כ'אשת הלכה', ולא רק כפובליציסטית.

לי, שאינני מתיימר להיות איש הלכה, יש כיוון מחשבה די ברור בעניין הזה. אפשר לבוא ולומר שהמניע לאיסור התורה על משכב זכר היה שזה היה מנהג נפוץ בקרב עובדי עבודה זרה, ולעתים אף שימש כפולחן של עבודה זרה. אבל היום, כאשר ברור שמדובר בנטייה מינית שקשה עד בלתי אפשרי לבטל אותה (הרי ברור שלפחות הדתיים מבין הלהט"בים בוודאי היו מעדיפים שלא להיות בעלי נטייה כזו), אפשר להקל, ובלבד שגם הלהט"בים יחיו חיים מונוגמיים של מחויבות לבן-זוג אחד, ואף ימסדו אותה בטקסים מחייבים, ממש כמו שהתורה מצפה מהסטרייטים.

למען הסר ספק: אני לא מבקש לטעון שזו באמת כוונת התורה, אלא שפוסק שהיה רוצה ללכת לקראת הלהט"בים יכול היה להעלות טיעון כזה. הטיעון הזה הרי לא יהיה יותר משונה או מהפכני מהקביעה של חז"ל שהפסוק המפורש האומר 'עין תחת עין' מתכוון בעצם לקנס כספי, ולא יהיה יותר מהפכני מקביעתו של הלל הזקן, שציווי התורה המפורש בדבר שמיטת חובות בשנת השמיטה יכול להתפרש גם כהיתר לגביית החובות באמצעות בית דין.

כל אלה הן בבירור פרשנויות שהחץ נורה בהן עוד לפני ששורטט העיגול. כלומר: לפוסק היתה מטרה מפורשת להקל על ציוויי התורה, שנחשבו כלא ריאליות מבחינה מעשית או מוסרית. כל ההבדל בינן לבין סוגיית הלהט"בים היא שפוסקי דורנו לא מספיק מחשיבים את הסוגיה הלהט"בית ככזו שמחייבת אותם לפרשנות הלכתית יצירתית; מה שהלל הזקן הבין לגבי שמיטת כספים. לו היה הלל חי בדורנו, מן הסתם לא היה פוסק את פסיקתו הנועזת, אלא פותח במערכת דרשות מוסריות נלהבות שענייננן התביעה מעשירי הדור להתגבר על יצרם הכלכלי ולהלוות לעניים גם בסמוך לשמיטה, בדיוק כשם שהלהט"בים נתבעים כיום להתגבר על יצרם המיני.

אפשר רק לדמיין את המבוכה שנגרמה לתלמידי החכמים בדורו של הלל, כאשר ביום אחד עמדו וטענו בלהט שהימנעות מהלוואה לפני שמיטה היא עבירה חמורה, ויש לעמוד בצו התורה גם כשהוא קשה, וביום אחר נאלצו לטעון שבעצם, יש דרך הלכתית לעקוף את האיסור. דיסוננס כזה מן הסתם פקד השבוע את תלמידיו של הרב אליעזר מלמד, שעד אתמול בוודאי נהגו ככל החרד"לים לטעון שרפורמת הגיור של השר כהנא מסוכנת לעתיד עם ישראל, ולפתע נאלצו לגלות מפי רבם שהיא דווקא הדבר הראוי והמועדף. אולי גם על כך נאמר: חכמים, היזהרו בדבריכם, ובעיקר בלהט ובעוצמה שבהם אתם תוקפים תופעות שעלולות להפוך למיינסטרים ההלכתי בעתיד הלא רחוק.

בתגובה לטענה כי התוכנית "פגישה" עם רוני קובן היא "בועה" מבחינת גוון המרואיינים בה, מסרו בדוברות של תאגיד כאן 11 כי עד היום התראיינו ועוד צפויים להתראיין: סיון רהב מאיר, ישראל לאו, יועז הנדל, יגאל גואטה, נפתלי בנט, שולי רנד, מרים פרץ, מכרם חורי, אחמד טיבי, לוסי אהריש ואיימן סיקסק.

הכרמל הלא נראה

כבר בתחילת השבוע, כשהתבררה הכוונה להעניק לסופה הצפויה את שם החיבה 'כרמל', זה היה נשמע לי חשוד; משהו שנראה כקנאה גלויה במדינות המתוקנות שבצפון אמריקה, או דרום מזרח אסיה: כפי שנאמר: לכל סופה יש שם שנתנו לה החזאים. אבל באמת, מה לנו, יושבי מדינה ים-תיכונית, שעוברות עליה הרבה סופות וסערות מעשה ידי אדם, אבל דווקא איתנו הטבע די מתחשבים בה בדרך כלל? האם לטקסס דמינו? לצפון קרוליינה נדמינו?

אמצעי התקשורת, שאוהבים כמובן ללבות כל גחל למדורה גדולה, דווקא התרפקו על היוזמה החדשה. בזה אחר זה הם – המובילה היתה כמובן יונית לוי, שכל מבט שלה משדר ממילא פרצוף של אפוקליפסה עכשיו, גם כשהיא מדוחת על גניבת תבנית ביצים מסופרמרקט נידח – הסבירו לנו את עוצמת הרוחות ומימדי המשקעים הצפויים.

הסוף, כצפוי, היה מאכזב. נכון לשעת כתיבת הדברים, ההוריקן המובטח הפך לעוד סופה חורפית רגילה, למעשה פחות סוערת מרוב הסופות שהיכרנו עוד לפני מתן השמות. זה שעצים קרסו ורחובות הוצפו לא מוכיח שום סופה יוצאת דופן. זה הרי מה שקורה בישראל בכל יום חורף שבו כמות המשקעים עולה על זו של כוסית ויסקי. זה הרי ידוע שמתכנני התשתיות בישראל היו כל כך מוצלחים עד שניבאו כבר לפני 80 שנה את התחממות כדור הארץ. הם לא בנו פה אפילו על יום חורף אחד.