נתחיל מהסוף. המשטרה, המפכ"ל והשר הממונה עליה, המצדיקים אלימות ערבית ורואים ביהודים העומדים על זכויותיהם עבריינים, אינם זקוקים לתירוצים ולצידוקים כדי להצר עוד ועוד את צעדי היהודים בהר הבית.
לקריאת דעתו של עו"ד אביעד ויסולי שהפעילים מחללים שם שמיים
ביום ראשון עצרה המשטרה למשך שש שעות רב שדרש שמנהל מסגד אל־אקצה שייח' עומר אל־קיסוואני, שהצטלם לפני חודשים אחדים מחויך לצד רוצחו של אליהו קיי הי"ד, לא יעמוד בצמוד לקבוצת יהודים בהר. יהודייה אחרת עוכבה ביום שני למסירת פרטיה כי חילקה בהר דפי מקורות. צעיר עוכב לאחר שערבייה דרסה אותו בעגלת התינוק שלה בעת הליכתו בהר, וכשהתלונן לשוטרים הפך בעצמו לחשוד. שניים נעצרו באלימות עקב תפילת מנחה של עשרה בטבת צמוד לאחד משערי הר הבית.
כפי שדיווחו בחדשות 13, המשטרה ושב"כ הפצירו בעורכים לא לשדר את הכתבה על מסתערבי הר הבית. מדוע במערכת הביטחון חוששים כל כך מפרסום על התחזות כמה מפעילי ההר לערבים ומעבר דרך שערי המוסלמים אל המתחם? מכיוון שקשה מאוד לרשויות המדינה הדמוקרטית לנמק מדוע מתנהלת בהר אפליה גזענית בסגנון משטר האפרטהייד של דרום אפריקה ואמריקה בשנות החמישים. אחרי הכול, מה כבר ההבדל בין ברזיות נפרדות וספסלים נפרדים לשחורים וללבנים ובין שערי כניסה נפרדים למוסלמים ולכל השאר?
בואו נזכיר: מעשרת שערי ההר, תשעה מוקדשים לכניסת מוסלמים ופתוחים יומם ולילה, ואילו שער אחד מוקדש לכל האחרים ופתוח לשעות ספורות בלבד ולא בכל ימי השבוע. גם שם יהודים חובשי כיפה מופלים לרעה לעומת אחרים, ומורשים להיכנס רק בקבוצות הנתונות לפיקוח חונק ולמשטר מכסות. סיפור המסתערבים היהודים שעלו להר הבית דרך שער המיועד למוסלמים הוא הסיפור של רוזה פארקס: היא, השחורה, התעקשה להתיישב על כיסא המיועד ללבנים, והם – יהודים – נכנסו להר הבית דרך "שער של מוסלמים". גם המשטרה הדורסנית, אגב, לא שונה במאומה ממשטרת אלבמה 1955.
תנועת "חוזרים להר" מתמחה בהטחת האמת בפרצופם של המפירים את זכויות היסוד של היהודים במקום קודשם. בעבר שיחקו פעילי התנועה בכדורגל במבואת היכל בג"ץ כדי למחות על משחקי הכדורגל של מוסלמים בהר. כל הכבוד לפעילים האמיצים שמוסיפים לחשוף את משטר הדיכוי המופעל נגדנו בהר זה 54 שנים.
