ברשימות הקודמות ראינו כיצד דרך הסיפורים שסיפר העביר לנו רבי נחמן מברסלב רעיונות קבליים חסידיים. הפעם מזמין אני אתכם לקרוא סיפור נוסף של ר' נחמן, קצר יותר, מתוך הקובץ "סיפורים נפלאים". גם בסיפור זה, ששמו "המשל מהתבואה", נראה שהוא מסתיר רעיונות חסידיים חשובים, וננסה להבין אותם.
שפעם אחת אמר המלך לאהובו, השני למלך, באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל תבואה שיגדל בשנה זאת מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עצה. וענה [המשנה למלך]: אם כן, יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מהתבואה הנ"ל. וענה לו המלך: אם כן, שאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע, אז יהיה להפך, שאנחנו יהיו המשוגעים. (ולהכין [תבואה] בשביל כולם אי אפשר). על כן, בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה, אבל רק זה, שנסמן סימן על מצחינו, שנדע על כל פנים שאנחנו משוגע, שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן שאנחנו משוגע.
מה משמעותו של סיפור זה? באופן אינסטינקטיבי נוטים אנו לקשר סיפור זה לבעיית הרלטיביות של השיגעון. השיגעון, לפי הלקח הנלמד מהסיפור, אינו ניתן להגדרה אובייקטיבית, ואיננו אלא חריגה מהנורמה המקובלת. לפיכך, ההימנעות מאכילת התבואה החדשה לא תועיל כלל, מכיוון שמעמדם הפסיכיאטרי של המלך והשרים לא ייקבע על פי קריטריונים מהותיים, אלא בהתאם לחריגה מן הנורמה הכללית.
אילו הסיפור היה מסתיים בדבריו של המלך, היה פירוש זה מוצלח ומספק. אלא שלסיפור יש המשך: בעקבות תובנה זו מחליט המלך לאכול מן התבואה החדשה, תוך שהוא מוסיף סימן כדי להיות מודע לשיגעונו. פרט זה חושף משמעות שונה לחלוטין בסיפור, ומכריח אותנו לפרשו מחדש. הסיבה לכך שאנו מתקשים להבין את המסר האמיתי המסתתר בסיפור, נעוצה בעובדה שהתעקשנו לפרשו מנקודת מבטו של הבריא, השפוי, שטרם אכל. אולם אין זה נכון. עלינו לשנות לחלוטין את הפרספקטיבה של הזמן. אומנם כן, "המשל מהתבואה" מסופר כמשהו שעתיד לקרות, הסיפור מתרחש לפני האכילה, והמלך מתכנן כאן את מה שעליו לעשות בעתיד. אולם לפי ר' נחמן, אנו, השומעים את הסיפור, מצויים כבר בזמן שלאחר האכילה. כולנו כבר משוגעים! אך אנו היחידים שיכולים לדעת זאת, אם נהיה מודעים לסימן המוטבע בנו. על סימן זה בא הסיפור להצביע.
היינו כחולמים
מה עוד מלמד אותנו סיפור זה על השיגעון? המשוגע חי בעולם בלתי ריאלי, עולם בעל מציאות משלו, שאיננה מתאימה לאמות המידה המקובלות. לפיכך, המשוגע נראה ומתנהג באופן חריג ומוזר. אולם הסיפור מלמד אותנו גם שכולנו משוגעים, כלומר, שכולנו חיים במצב של הכרה בלתי נכונה ביחס לעולם. אנו חיים בעולם של תדמית או תרמית. יש אומנם הבדל בינינו ובין זה המכונה על ידנו "משוגע", אך אין זה הבדל מהותי אלא איכותי; ההבדל הוא אך ורק ברמה של אי־הריאליות. עולם התדמית של המשוגע הוא אישי, סובייקטיבי. עולם התדמית השגוי שלנו הוא קולקטיבי, אינטר־סובייקטיבי. אך "כלליות" זו של השיגעון איננה מוסיפה ואיננה עוזרת. גם עולמו של המשוגע וגם תפיסת העולם שלנו, אינם אלא תפיסה אשלייתית של המציאות האמיתית.
העולם, כפי שאנו תופסים אותו, הוא אך ורק תדמית שאנו בונים, אך אין אנו יכולים לברוח מתדמית זו, כפי שפעמים רבות אין אנו יכולים להתעורר מחלום בלהות שבו אנו שרויים. התדמית של העולם הנוצרת אצלנו, עם כל הסבל הכרוך בה, היא עבורנו הריאליות עצמה. אומנם בתוך זה יש רגעים של שפיות, וייתכן גם שיש הזדמנויות יוצאות דופן להגיע לתפיסה אחרת של המציאות ולהתיר את עצמנו מבית אסורים זה של העולם, אולם הסיפור איננו מתייחס אליהם. זו לדעתי מהותו של הסיפור, ורעיון זה ביחס לתפיסתנו את המציאות הוא גם גרעין של ענף שלם בתורת החסידות שר' נחמן הוא אחת מהדמויות המרכזיות בו.
"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" – ר' נחמן דורש את הפסוק הפוך ממה שהיינו מבינים: בגאולה אנו נסתכל אחורה ונבין שכל תפיסתנו את המציאות הייתה לא ריאלית, הייתה כמו חלום. בגאולה האדם יגיע לדרגה שבה יראה ויבין את המציאות באופן אחר לחלוטין.
תורת ההכרה החסידית
הקבלה הייתה תמיד חידה להגות הפילוסופית היהודית, שניסתה להסביר באופן רציונלי את רזיה וסמליה. אפשר לומר שהיו שלשה כיוונים עיקריים להבנת מהותה של הקבלה. הכיוון הראשון היה מה שניתן לכנות הפרשנות התיאולוגית; הקבלה מדברת על המידות הא־לוהיות ומהווה פרק בתולדות תורת התארים, או כפי שמסביר רמח"ל, הקבלה פורשת בפנינו את סודות ההשגחה וההנהגה הא־לוהית.
הכיוון השני בהבנת הקבלה היה הפרשנות הקוסמולוגית: הרעיון הוא, למשל, שהספירות הם "השכלים הנפרדים" – ישויות שקיימות בעולם, שאינן אנושיות אך יש להן רמה מסוימת של נפש ותודעה. כך הקבלה נתפסת בעצם כחלק של מדע הקוסמולוגיה, אולם היא מגלה תובנות שאי אפשר להגיע אליהם דרך מחקר שכלי רגיל. הפיזיקה והמטפיזיקה הן יצירותיו של השכל האנושי, בעוד שמקורן של תובנות הקבלה הוא בהתגלות. דוגמה לגישה מעין זו נמצאת במשנתו של ר' יוסף אלבו, בעל ספר העיקרים.
בניגוד לשני כיוונים אלו, עומדת פרשנות אחרת לקבלה וזוהי הפרשנות הפסיכולוגית. לפי תפיסה זו, הקבלה מתארת את נפש האדם על רבדיה השונים, המודעים והבלתי מודעים. כיוון זה נוכל למצוא בחלק חשוב של ההגות החסידית, ששמה את הדגש על מעין "תורת הכרה". זוהי הבנה שהרעיונות הקבליים מתארים רמות שונות של יכולת תפיסה והבנה, ומדברים על המגבלה שלנו לתפוס את המציאות באופן המופשט והעמוק ביותר. רעיונות אלו באים לידי ביטוי למשל בסיפורו זה של ר' נחמן.
