אהיה קצת פתוח איתכם. קצת יותר מהרגיל הכוונה. לפני עשר שנים בערך הרגשתי שבעולם התורני הציבורי קורה משהו לא תקין: יש קבוצה די מצומצמת של רבנים מפורסמים שהעיתונים ואתרי החדשות נוהגים להדהד את דבריהם, וכך הם הופכים למפורסמים ומשפיעים עוד יותר, וחוזר חלילה. אבל מי אמר שדווקא אותם רבנים הם אלו ששווה לשמוע? אולי דווקא תלמידי החכמים הצנועים, רבני קהילות ותיקים וראשי ישיבות מנוסים, הם מי שדעתם צריכה להיות מרכזית ומשפיעה יותר?
זה לא מצא חן בעיניי בכלל, אבל כיוון שלא יכולתי לשנות את כללי המשחק החלטתי, כמאמר הפתגם האנגלי, להצטרף אליו. התחלתי לשלוח את דברי התורה שלי לא רק לעלון של הישיבה אלא גם לאתרים מגזריים; לעבד את המאמרים שחיברתי עבור כתבי עת פנימיים לגרסאות פופלריות יותר שפורסמו בעיתוני סוף השבוע; ובשלב מסוים גם לכתוב הגיגים בפייסבוק.
וזה עבד. אין לי כוונה להצטנע. אני חושב שיש רעיונות שכתבתי שאכן ראויים לפרסום. אבל עם הזמן התחילו להתפרסם גם טקסטים סתמיים יותר. עמדות שכתבתי בדף שלי בפייסבוק בכל מיני נושאים, תורניים ושאינם כאלו, צוטטו פתאום בבמות מכובדות שלא באמת הגיעו להם. הטקסטים שלי קודמו על חשבון טקסטים מדויקים ואיכותיים מהם, רק משום שהכותב הפך לדמות מוכרת. ואיתם – גם אני. זאת, בשעה שיש לי לא מעט חברים מתקופת הישיבה שאני מסתכל בהם מלמטה למעלה, תלמידי חכמים עמוקים ומקוריים בעלי שיקול דעת רחב הרבה יותר מזה שלי, שהציבור מעולם לא שמע עליהם ואינו מחשיב את דעתם. גם כאשר אחת לתקופה הם כותבים אותה בפייסבוק או באחד העלונים.
יש כלל הלכתי, המובא יותר מפעם אחת ב"בית יוסף", שאומר שכאשר יש מחלוקת בין פוסקים אנחנו שומעים למי מהם שהוא יותר "מפורסם". למעשה, את הנטייה הידועה של רבי יוסף קארו להכריע כדעת הרמב"ם הוא מנמק בכך שהרמב"ם הוא "הפוסק היותר מפורסם בעולם".
זה כלל מעורר מחשבה. כי טמונה בו ההנחה שיש משמעות לפרסום. שהפרסום מעיד על איזו אינטואיציה כלל־ישראלית שיש פה משהו ששווה להדהד הלאה, אולי אפילו על השגחה א־לוהית שהחליטה שכך יקרה. אבל נדמה לי שזו בדיוק הבעיה: הבית יוסף יכול היה לכתוב את זה בעולם שבו פרסום עבד בצורה הגיונית. עולם שבו רב חיבר חיבור הלכתי עמוק שעורר התפעלות בקרב חבריו תלמידי החכמים, והם העתיקו אותו ושלחו אותו ביניהם, ולאט־לאט התחילו להזכיר את שמו בשיעורים ובדרשות, וכך הוא הפך ל"מפורסם". ואילו היום, די בכך שהוא יתיידד במקרה עם צייצן פופולרי בטוויטר או שדרן בגלי צה"ל.
הבעיה היא לא הנהייה שלנו אחר הפרסום, אלא באופן הסתמי שבו פרסום נוצר מלכתחילה. יש בעולם כוכבי רשת ששווים מיליונים, רק בגלל שהוזכרו פעם בסטטוס מקרי של כוכב רשת אחר. הפרסום הפסיק להיות תוצר נלווה של ערך ממשי, הילה שעוטפת אותו, והפך להיות, כמו הרבה דברים אחרים בעולם (כסף, מיניות), מוצר שאפשר לקנות ולמכור בנפרד. שוק אוטונומי שמתרחש ברשתות, בדומה לעולם הסגור של הבורסה, שבו מניות יכולות כיום להכפיל ולשלש את ערכן בלי קשר לערך ממשי כלשהו בחברה שהן מייצגות (לדוגמה חפשו בגוגל: "פרשיית גיימסטופ").
קצת כמו האור המלאכותי, שמזהם את העולם ומקשה על חרקים מסוימים לנווט על פי האינסטינקטים הטבעיים שלהם שהסתמכו על אור השמש הטבעי, כך העולם שלנו הולך ומתמלא בפרסום מלאכותי.
האינטואיציה הנכונה בבסיסה שמה שמפורסם הוא גם בעל ערך, 'קול המון כקול שד"י', הפכה להיות משהו שכבר אי אפשר לסמוך עליו. זו מציאות לא נעימה, שיוצרת אינספור עיוותים, אבל אולי היא צעד בדרך לעולם שבו נסיר את הילת המעמד והיוקרה ונתחיל לשפוט את דבריו של כל אדם לפי מה שהוא אומר.
