האם הצעירים באמת כל כך שבריריים היום? גרג לוקיאנוף וג'ונתן היידט טענו שכן. בספר מצליח בשם "פינוקהּ של הנפש האמריקנית" הראו השניים איך דור שגדל בהשגחה הורית מופרזת, שלא רכש מספיק כישורים חברתיים ולא עמד בפני סיכונים ומשברים, מתקשה להתמודד אפילו עם דעות שונות משלו. כל דעה חולקת נדמית בעיניו כאיום ממשי על בריאותו הנפשית. שירותי בריאות הנפש בקמפוסים באמריקה מדווחים על עלייה תלולה בהפרעות דיכאון וחרדה אצל הסטודנטים, ומדיניות התקינות הפוליטית מחמירה את התופעה הזו במקום להתמודד איתה. ראשי האוניברסיטאות דורשים מהמרצים לא להתבטא בנושאים רגישים, ופוסלים מרצים מן החוץ שאינם מיישרים קו עם עמדות השמאל הקיצוני, וכך הם משדרים לתלמידיהם שוויכוח בריא הוא למעשה איום חמור על בריאות הנפש.
המדיניות הזו רק מחמירה את הבעיות שמהן סובלים הסטודנטים הצעירים. אם סטודנט אינו מסוגל לקרוא את שייקספיר בלי לקבל "אזהרת טריגר" מוקדמת ולצאת מהכיתה, מבחינה פסיכולוגית צריך לחשוף אותו לעוד גירויים מסוג זה, ולא לעודד אותו לפתח תגובה פוסט־טראומטית לכל ציטוט שאינו מוצא חן בעיניו.
לפרופ' ג'ון מקוורטר יש פרשנות אחרת. בספר חדש בשם "גזענות נאורה" (Woke Racism) הוא מספר על פרופ' גרג פאטון מאוניברסיטת דרום קליפורניה, שלימד קורס על השפה הסינית, ובו הזכיר את המילה הסינית "ניי־גה". סטודנטים שחורים בקורס מחו בזעם, כי המילה הזכירה להם כינוי לא נעים לשחורים. במכתב לדקן הם טענו: "אנו צריכים להילחם על קיומנו בחברה, במקום העבודה ובאמריקה. איננו צריכים להילחם על שלוות הנפש שלנו גם באוניברסיטה". פאטון הושעה מלימוד הקורס עד לסוף הסמסטר. מקוורטר, שהוא עצמו שחור, כתב: "יש בעיה עם הסטודנטים הללו: הם העמידו פנים". מקוורטר טען שהוא פשוט לא מאמין שמישהו באמת נפגע באופן עמוק מאירועים טריוויאליים כאלו. "זו אינה שבריריות", טען מקוורטר, "אלא פוזה". פוזה שנועדה לקדם אידיאולוגיה קיצונית.
מי צודק? האם תרבות ההתקרבנות מבטאת כאב נפשי מוגזם אך אמיתי, או פשוט העמדת פנים? לא תמיד האמת באמצע, אך במקרה הזה אולי כן: בחברה שמתגמלת קורבנוּת, פוזה יכולה די בקלות להפוך לכאב אמיתי, ומטרד טריוויאלי שמטופח בשקידה עלול להפוך למורסה נפשית מדממת.
תרבות הקורבנוּת אולי נולדה בקמפוסים באמריקה, אך היא מזמן עברה גם אלינו. כל טענה עניינית מתורגמת גם אצלנו מיד לפגיעה נפשית ממוטטת. במקום לומר "יש לי ביקורת על מערכת החינוך", אנשים מספרים על הכאב העצום שגרם להם המורה כששאל למה לא הכינו שיעורי בית. ברור שיש אנשים רבים שנושאים איתם כאבים אמיתיים, מבית הספר כמו מכל שלב אחר בחיים. אך כאן חייבים להבדיל בין מי שמוריו גלגלו אותו בזפת ובנוצות לעיני כל השכבה, לבין מי שאמרו לו בקול רם "אתה צריך להשתפר". אפשר להבין למה גם לשני יש אינטרס לדבר על כאב נפשי בלתי נתפס, במקום לדבר באופן ענייני על נהלים ראויים במערכת החינוך. בעולם שלנו הקורבנוּת הפכה לקלף שאסור להתווכח איתו, ושמנצח כל ויכוח. מתגמל מאוד לתרגם עמדה עניינית לכאב נפשי, כי אז אסור לחלוק עליך. אך זה מתגמל רק לכאורה, כי כשאדם מפנים באמת את הכאב הזה הוא מייצר לעצמו מצוקה מיותרת; וכי אפילו בוויכוח הוא לא ינצח, כי גם הצד השני לומד מהר מאוד לתאר את הכאב שלו. לך תתווכח עם המורה שמתאר איזה כאב נפשי גרמת לו כשזלזלת בהוראותיו להכין שיעורי בית.
ההלכה דורשת להיזהר מאוד מכל פגיעה באחרים בדיבור ובהתנהגות, אך לזה שנפגע היא ממליצה לא לטפח את עלבונו. "ראוי לאדם להיות מעביר על מידותיו על כל דברי העולם", כתב הרמב"ם, "שהכול אצל המבינים דברי הבל והבאי, ואין כדאי לנקום עליהם". כל תפילה אנו מסיימים בהצהרה: "ונפשי כעפר לכול תהיה", ואם מישהו דרך בטעות על בהונותינו – מילא.
הדרמטיזציה של עלבונות זוטרים גורמת עוול לאלו שסבלו פגיעות חמורות באמת. כולנו הפכנו פתאום ליצורים שבריריים מאין כמותם, עדינים כחרסינה ורגישים ככנפי פרפר, שכל אתגר מביא אותם לסף הקריסה הנפשית. במקום להתווכח עם החרדים, הפמיניסטיות, השמאלנים או הימנים – איש כטעמו – אנחנו מתארים איזה כאב נפשי בלתי נסבל גורמות לנו העמדות שלהם. כמובן, גם הם מסבירים בתגובה שהעמדות שלנו מעליבות אותם, והשמחה רבה. ואם אתם חושבים שאני טועה, אז דעו שהמחשבה הזו מכאיבה לי מאוד.
