זה התחיל כשהגדולות בישרו שיש להן שבת סמינריון. לרגע עלתה מולי תמונה מתוקה: שבת אינטימית רק עם הקטנים. בלי הדאגות של לחכות ערה / מנקרת / נוחרת בסלון כשהן יחזרו בלילה הגשום, בלי ללכת על קצות האצבעות בשבת בבוקר מחשש להעיר את הוד נסיכותן. מצד שני עלו בי שתי מילים – הבית ריק, הקן מתרוקן, השלב הבא הוא קניית זכוכית מגדלת כדי לראות את האותיות בעיתון. אז במקום להתמודד, פשוט הודעתי לחיוני שאנחנו נוסעים לשבת למלון.
התקשרתי לסבא וסבתא: "מבצע נכדים ב־50 אחוז הנחה. רק עכשיו ורק עד לסוף השבוע". עוד לא הספקתי לשמוע את: "אוי, אבל בדיוק השבת אנחנו…" וכבר שלחתי הודעה לשכנה שהיא בורכה באירוח של האמצעי. וקדימה. לרגע עלתה מולי תמונה מתוקה. שבת אינטימית, רק אני והוא בבית מלון, כמו פעם. ארוחת שבת מסתיימת כבר בשש וחצי, ים של זמן. מצד שני עלו בי שלוש מילים: על מה נדבר? אז במקום לחבק את האתגר, להתמודד עם האינטימיות, לגלות שכיף לנו, רק שנינו, התחלתי לחפש בשיגעון חברים שיבואו איתנו, כדי למלא את החלל.
וכך מצאנו את עצמנו בשישי שעבר. נפרדים מהמתבגרות: "אמא, אני אתגעגע אלייך". "כן כן, בוודאי. גם אני אלייך". נפרדים מהשכנה: "הוא לא בררן באוכל, הוא פשוט לא אוכל כלום". ועושים את עצמנו בביקור נימוסים אצל סבא וסבתא, משגרים את הקטנות במעלית, ולמטה מחכה האוטו מונע, "אוי אנחנו ממש־ממש מתנצלים פשוט אנחנו מכניסים שבת לפי שעון ירושלים". ואז נכנסה שבת.
איזה כיף זה להיות דתיים במלון. כל כך הרבה משימות – חילוני לא יבין זאת. זה מתחיל עם הזמנת מפתח שבת. מדוע משימה פשוטה יותר מלהחזיר השמעה של הודעה קולית ממהירות כפול 2 למהירות רגילה, לוקחת שלושה ימי עסקים. "לא הזמנת מראש מפתח שבת?" שואלת בתדהמה האישה החביבה בקבלה. "לא, הגעתי הרגע!" מי ישמע, כאילו לא חיסנתי את הילדים.
חופשומה מדהים? שגם אם לקחתם מלון חמישה כוכבים, עם האוכל המשובח ביותר במזרח התיכון, בשל דתיותכם אתם חשים רעב. אני חשה מוגבלת, לא יודעת היכן יש מיחם ומדוע אני לא יכולה לפרוס לעצמי חלה בכל רגע נתון. ועל כן, לכבוד גיל 42, מצאתי את עצמי ממשיכה את דרכי האמהות ולראשונה התיישבתי אחר כבוד עם צידנית בלובי, ולנוכח מבטם המבוהל של העובדים פרשתי שתייה וכיבוד. מצאתי את עצמי מפלטת פומלה (הדבר היחיד שלוקח יותר זמן מלהזמין מפתח שבת) ומחרישה סוגים של עוגיות. איפה הימים שגלגלתי עיניים לנוכח המשפחות שהתבלבלו בין הלובי של הילטון (לא שם הייינו, סתמו) לפיקניק מגה משפחתי בסחנה. עכשיו תורי.
הלחץ הנוסף, במקרה שהגענו עם חברים למלון, הוא כמובן חוסר התקשורת. כלומר ניתן פשוט ללכת ולהקיש בדלת, אבל זה מסוג הדברים שפשוט לא עושים. וכך מצאתי את עצמי, בבטן מקרקרת, יושבת מול מעליות שבת ומחכה לחבריי, שהתבלבלו לחשוב שבאנו לנופש והם "לוקחים את הזמן". הלוא תדעו שבשעה ככה וככה סוגרים את חדר האוכל. שאת כל הקינוחים השווים כבר בזזו ילדי הבר מצווה השוהים במלון במקביל אלינו? אנחנו ננוח רק בקבר, קדימה אנשים.
ויש כמובן את קוד הלבוש. הרי שבת. למעשה כל מה שבא לי זה להיכנס לטרנינג ולא לצאת ממנו עד להרחת הבשמים. אבל אנשים במלון דופקים הופעה, ומי כבר רואה אותם, עוד אנשים שגם הם חולמים לא לצאת מהטרנינג. מצאתי את עצמי, מכניסת השבת ועד השנ"צ עם עקבים ושמלות מאירועים, לא מורידה איפור. אחותי, תפנימי, את במלון שהשגת בדיל של הרגע האחרון, לא בביזנס עם משלחת ראש הממשלה בדרך לביקור באמירויות.
וישנו כמובן הרגע המתוק ביותר, כשהבנתם שכיביתם יותר מדי אורות לפני שבת. ואז את מוצאת את עצמך עם החיוני. יושבים זה לצד זו על הרצפה הקרה של השירותים, שם נשאר אור יחיד, רק בשביל לקרוא עיתון. ללא ספק חוויה שיש רק אצלנו. ואם זה לא לעבוד על חיזוק הקשר הזוגי – אני לא יודעת מה כן.
