החברים הקרובים שלי שקראו לפני שבועיים את מה שכתבתי על ישיבת חברון, אמרו לי, כתבת סבבה, אבל איך לא סיפרת את הסיפור בה"א הידיעה? ואני שאלתי, מה, הסיפור עם ההגרלה? והם אמרו, ברור! ואני עניתי שזה סיפור מפדח מדי בשביל לכתוב אותו ככה בריש גלי, אבל הם לחצו ואמרו, שטויות, עזוב אותך, הכול בסדר. הסיפור ממש לא מפדח, בדיוק להפך. ואני, קל לשכנע אותי, אז הנהו לפניכם. רק קודם, לטובת אלה שלא קראו את הטור שלפני שבועיים, אני צריך להקדים בקצרה שהיה לי חבר טוב שקראו לו יהודה, והוא למד איתי בשלוש השנים של הישיבה־קטנה, ויהודה הזה חלם כל ימיו ולילותיו ללכת לישיבת חברון הגדולה, אבל בבוא היום ישיבת חברון לא קיבלה אותו לצערו ולצער כולנו והוא הלך לישיבה גדולה אחרת.
עד כאן ההקדמה, והסיפור של השבוע מתחיל באיזה ליל שישי חורפי אחד, בשנה הראשונה שלנו בישיבה גדולה, שבו צביקה ואני לקחנו קו 33 מהר נוף לבית וגן כדי לבקר את יהודה, חברנו משכבר, שהרי לא התראינו כמה חודשים. וירדנו ברחוב הפסגה והלכנו קצת ברגל ונכנסנו לישיבה של יהודה וביקשנו מאיזה בחור לקרוא לו מבית המדרש, והבחור נכנס, ויצא אחרי כמה דקות ואמר שהוא לא רואה אותו בבית־מדרש, אז הלכנו לאוצר הספרים ויהודה לא היה שם וגם לא בחדר האוכל ולא בפינת הקפה, וברירת המחדל האחרונה שלנו הייתה הפנימייה, כי יהודה לא היה טיפוס של פנימיות, יהודה היה טיפוס של בתי מדרש. והלכנו לפנימייה ושאלנו איפה החדר של יהודה ומישהו הראה לנו את הדלת, ונקשנו עליה פעמיים ונכנסנו אל החדר שהיה חשוך ושקט. על מיטת הקומתיים ראינו את יהודה יושב לבד בחושך ולומד מתוך גמרא קטנה עם פנס קטן כזה של הכול בדולר ובכלל לא שם לב שנכנסנו. אז צביקה עשה פססססט, יהודה! ויהודה נבהל והפנס נפל לו והדלת בדיוק נסגרה ונשארנו שלושתנו בחושך גמור ויהודה אמר מי זה? מי זה? אז אמרנו לו, זה צביקה ועדן. ויהודה אמר בקול נרגש, באמת? די, באמת? ואמרנו לו, כן. והוא אמר, אני לא מאמין, אני לא מאמין שבאתם. אז אמרנו לו, יהודה אל תגזים, כולה רבע שעה נסיעה באוטובוס, זה לא שבאנו מהמלדיביים. וכל זה קרה בחושך גמור, כי עדיין לא הצלחנו למצוא, לא את המתג ולא את הפנס ולא את הידית של הדלת. אבל בסוף יהודה מצא את המתג והדליק את האור ושלושתנו צמצמנו עיניים והתנפלנו אחד על השני בחיבוקים ועשינו קפה בכוסות פלסטיק ויצאנו לסיגריה. וכל הזמן הזה יהודה היה נרגש בקטע לא פרופורציונלי אבל גם מאוד עצוב, אי אפשר היה לפספס, וצביקה שאל אותו, יהודה, הכול בסדר? ויהודה לקח שאכטה ארוכה ושלוק מהקפה ואמר, יהיה טוב, יהיה טוב.
ושתיקה גדולה נפלה בינינו ואני אמרתי, יהודה, דאגה בלב איש ישיחנה וכולי, אנחנו כאן בשבילך. ויהודה שתק עוד דקה ארוכה ואז אמר בגרון חנוק, אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, ואני לא חפץ בבית המדרש הזה, אז אני לומד לבד בפנימייה. ואנחנו הבנו פתאום שהכול זה בגלל שליבו של יהודה עוד חפץ בישיבת חברון. אז טפחנו לו על הגב וניסינו לעודד אותו במילים ריקות והוא חייך בעגמומיות ובסוף הלכנו.
יהודה שתק דקה ארוכה ואז אמר בגרון חנוק, אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, ואני לא חפץ בבית המדרש הזה, אז אני לומד לבד בפנימייה
בשבוע שאחר כך, צביקה ואני כינסנו כמה מהחברים שלנו מהישיבה קטנה. קראנו ליוסי מבני־ברק ולשלמה ממודיעין עילית וישבנו בליפתא וניסינו לחשוב, בקטע של ערבות הדדית, מה עושים עם המצב הרגשי הלא פשוט של יהודה אחינו, בשר מבשרנו, ומהון להון הבנו שאנחנו פשוט צריכים להכניס אותו לחברון ויהי מה, והדרך היחידה לעשות את זה היא באמצעות תרומה נדיבה לישיבה. אז הרמנו טלפון ליקיר אמסלם שאבא שלו הכניס אותו לחברון באמצעות תרומה ושאלנו אותו בעדינות, יקיר, תגיד, מה התעריף של חברון? ויקיר אמר עשרים אלף דולר. בקטנה. אז הצבנו יעד גיוס של עשרים וחמישה אלף דולר ויצאנו לדרך. התוכנית הייתה פשוטה: תכננו למכור חמישים אלף כרטיסי הגרלה במחיר של דולר אחד לכרטיס. הזוכה יקבל עשרים אלף דולר, בעשרים וחמש נכניס את יהודה לחברון, ובחמשת אלפים הנותרים נשתמש להוצאות שוטפות. כבר דמיינו את עצמנו פוסעים לתוך משרדי ההנהלה של ישיבת חברון עם ג'יימס בונד קשיח מלא בסטפות של דולרים, מנחיתים אותו על השולחן במכה ומוליכים את יהודה היישר אל מקומו החדש בשורת המזרח של חברון. אחרי חודשיים הצלחנו למכור רק מאה חמישים כרטיסים בערך, ועם מאה חמישים דולר אי אפשר להכניס אפילו זבוב לחברון.
