ב"מדד החירות הכלכלית" של מכון הריטג' לשנת 2021 ממוקמת צ'ילה במקום ה־19 בעולם, ומקדימה את ארה"ב שהגיעה למקום ה־20. מזה זמן צ'ילה היא המדינה החופשית ביותר מבחינה כלכלית בדרום אמריקה ומרכזה.
איך התרחש הפלא הזה? הסיפור בהחלט ייחודי. את רוח החופש הכלכלי הביא לצ'ילה, למרבה הפרדוקס, הדיקטטור הצבאי אוגוסטו פינושה, ששלט בצ'ילה בין 1973 ל־1990. פינושה, שהתמודד עם הכלכלה הקורסת שהוריש סלבדור איינדה המרקסיסט, גייס לממשלתו חבורת כלכלנים שזכו לכינוי "ילדי שיקגו", בשל אהדתם למשנתו של כלכלן מוביל באוניברסיטת שיקגו, פרופ' מילטון פרידמן, יהודי זוכה פרס נובל ותומך נלהב בשוק חופשי.
פרידמן עצמו העביר בצ'ילה סמינר כלכלי וייעץ לפינושה. הוא סימן את האינפלציה כמטרה, והמליץ לקצץ מייד ובחדות בהוצאות הממשלה, לבטל חקיקה סוציאליסטית ולעודד את המשק הפרטי בצ'ילה (אגב, באופן דומה הוא סייע לישראל במשבר שנות ה־80). פינושה הציב את "ילדי שיקגו" בעמדות מפתח, והם עיצבו מחדש את כלכלת המדינה ברוח חופשית, והעלו את המדינה על נתיב של הצלחה כלכלית מרשימה.
ב־1990, אחרי שפינושה הפסיד במשאל עם, הפכה צ'ילה לדמוקרטית, אבל המשיכה במידה רבה את רוח הכלכלה החופשית. המשטר החדש השקיע יותר בתשלומי רווחה, אך המשיך לערוך רפורמות ולתמוך בשוק החופשי, וכך המשיכה צ'ילה לשגשג במשך עוד כשני עשורים.
אכן, החופש הכלכלי, כדרכו בהיסטוריה, היטיב מאוד עם צ'ילה. בלי משאבי אנרגיה טבעיים מיוחדים, ביבשת מוכת עוני ומצוקה, גם היום צ'ילה מציגה את התמ"ג לנפש הגבוה בדרום אמריקה, יותר מ־22 אלף דולר בשנה. ב־2010 היא הפכה למדינה הראשונה בדרום אמריקה שהצטרפה ל־OECD ("הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי", ובקיצור, ארגון המדינות המפותחות), ויחסית לדרום אמריקה העוני בה מועט מאוד.
מאז החל השמאל במהומות אלימות ב־2019 ברח מהמדינה הון רב. הבנק המרכזי של צ'ילה מדווח על 50 מיליארד דולר, 15% מהתמ"ג, שיצאו מהמדינה
למרבה הצער, מאז הצטרפה צ'ילה ל־OECD מדדיה בנסיגה. בעשור האחרון היא ירדה במדד התחרותיות ובמדדי קלות עשיית עסקים, והצמיחה שם צנחה עד כמעט קיפאון. משהו התחיל לחרוק בכלכלת המדינה, ובעקבות זאת התגברה הביקורת על הממשלה מימין ומשמאל כאחד.
בתגובה ניסתה הממשלה לנקוט צעדי הבראה, חלקם טובים, ואז הגיעה הקורונה. הצמיחה הדלה הפכה להתכווצות, מיליון מובטלים נוספו, והממשלה נכנסה לגירעון. את המדינה שטף גל אלים של פופוליזם שמאלני –
מומחיות ידועה של השמאל הסוציאליסטי והקומוניסטי, שמתמחה בניצול עיתות משבר כלכלי.
מבחינה אובייקטיבית הקורונה לא פגעה בצ'ילה יותר מבשאר המדינות, וגם במונחים אזוריים היא נפגעה פחות מהממוצע הדרום אמריקני במדדים כמו אינפלציה, אבטלה וצמיחה. אך הקיפאון שקדם למגפה הציב את השמאל הצ'יליאני בעמדת זינוק נוחה – והשבוע ניצח שם בבחירות לנשיאות שמאלן קיצוני צעיר בשם גבריאל בוריץ'.
הוול סטריט ג'ורנל מדווח כי מאז ניצחונו של סלבדור איינדה בשנות ה־70 לא ניהל את צ'ילה נשיא עם דעות שמאלניות ורדיקליות כל כך. בוריץ' נשבע להפוך את צ'ילה ל"מדינת רווחה" – שם קוד משובש לסוציאליזם שמייצר עוני נרחב, במיוחד בדרום אמריקה. המדיניות הכלכלית שמציע הנשיא החדש היא העלאת מיסים ניכרת, רגולציה נרחבת, שינויים חוקתיים שיעצימו את הממשלה על חשבון חירות האזרחים, הלאמת הפנסיות, ועוד.
הנזקים בדרך, וחלקם כבר הגיעו. מאז החל השמאל במהומות אלימות ב־2019 ברח מהמדינה הון רב. הבנק המרכזי של צ'ילה מדווח על 50 מיליארד דולר, 15% מהתמ"ג, שיצאו מהמדינה. מחאות השמאל מייצרות חוסר יציבות כלכלית, והכסף של משקיעים ואנשים פרטיים, החוששים לעתיד הונם ומחפשים יציבות, נוטש.
"הנס הצ'יליאני", כפי שכינה אותו מילטון פרידמן, בדרך להפוך לסיוט דרום אמריקני שכיח. המחסומים הפוליטיים היחידים בדרכו של בוריץ' (שבלשון המעטה איננו מחובבי ישראל) הם הקונגרס והסנאט הצ'יליאניים, השמרניים עדיין. הפיכתה של מדינה יציבה כלכלית ומתפתחת כצ'ילה לעוד מדינה בדרך למדרון כלכלי, היא סימן רע לא רק לדרום אמריקה, אלא לעולם כולו.
התנהלות כלכלית מופקרת
צ'ילה מדגימה עד כמה נזקי הקורונה מייצרים קרקע פורה לשמאל לפנות למצוקת האזרחים ולהבטיח להם, כמנהג השמאל, הרים וגבעות עשויים מאבק חלומות. רוב הציבור הצ'יליאני, מתברר, לא מעריך מספיק את העובדה שמדינתו הפכה לסמל של כלכלה מצליחה באזור שופע משטרים מעורערים וכלכלות קורסות. הוא לא מקשר מספיק בין התוצאות הטובות למדיניות הכלכלית שחוללה אותן – גם תחת הדיקטטורה וגם בדמוקרטיה. לכן, כשהכלכלה מדשדשת, במקום לנסות להבין איך לחזור ולבסס את העקרונות הכלכליים שהביאו לו שגשוג בן עשורים, הציבור מתפתה להחליפם במדיניות שנשמעת קוסמת אך סופה ידוע מראש: חוב, דעיכה כלכלית ועוני.
הדפוס הזה מתגלה כיום גם במדינות נוספות, כנורווגיה, גרמניה ואפילו ארה"ב – שם לעת עתה ביידן נכשל בהעברת תקציב מופקר ומטריד. אלא שבכלכלה אין אפילו שנת חסד של חוסן, במיוחד בעיתות משבר עולמי. צ'ילה יכולה להסתכל צפונה, ולראות במקום ה־177 במדד החופש הכלכלי של הריטג' את ונצואלה הקורסת, מקום אחד אחרי קובה ואחד לפני סוגרת הרשימה, קוריאה הצפונית. מסיפור הצלחה פנומנלי ביבשת שלה, עלולה צ'ילה להפוך לעוד טרגדיה דרום־אמריקנית חסרת תקווה.
גם אנו בישראל חשופים לפופוליזם השמאלני וסכנותיו. גם כאן, בעקבות מצוקה פוליטית ומשבר הקורונה, החליפו מדיניות ימנית כלכלית סבירה, שסייעה לחולל עשור של צמיחה, בחלופה פרוגרסיבית מופקרת. את האחריות האזרחית והחופש הכלכלי החלפנו בפופוליזם ממשלתי סוציאליסטי, וכצו האופנה כיום, גם סביבתני. למרבה הדאגה, ישראל חשופה יותר ממדינות אחרות להרסנות כלכלית שמאלנית, משום שההגנות הדמוקרטיות שיש למדינות כארה"ב וצ'ילה אינן קיימות אצלנו, ולממשלת שמאל בישראל אין שום מעצורים משטריים.
עדיין, האתגר הגלובלי הוא המטריד מכול. אם עוד מדינות מערביות לא ישעו לתמרורי האזהרה מרחבי העולם, וציבוריהן יעניקו כוח למפלגות בעלות מדיניות אנטי־כלכלית, הבשורה המרה ביותר של הקורונה לא תהיה בריאותית אלא כלכלית: שובו של השמאל הכלכלי, שישאיר, כהרגלו, חורבן, חוב ועוני לעוד שנים רבות.
