ביום שישי שעבר, סמוך לכניסת השבת, הובא למנוחות בירוחם משה אביסרור, אחד מבוני הנגב הגדולים בעשורים האחרונים. סיפור חייו של אביסרור הוא סיפור מרשים ולא מוכר של עולה ממרוקו שהפך לאחד הקבלנים הגדולים בארץ. קשה למצוא תושב בדרום שאינו מכיר את חברת הבנייה "אביסרור משה ובניו", אבל רק מעטים יודעים שהאיש שעמד בראש אימפריית הנדל"ן והבנייה, והיה יו"ר ארגון הקבלנים בבאר־שבע במשך 22 שנה, מעולם לא למד קרוא וכתוב ולא סיים אפילו שנת לימוד אחת בבית ספר. את החישובים הרבים שנדרש להם במסגרת עבודתו, הוא עשה בראשו ולא במחשב.
אביסרור נולד בדרום מרוקו, בכפר בשם טאטא, בשנת 1934. כבר בגיל שמונה הצטרף לאביו בעבודת המסחר והתגלה כסוחר ממולח. בגיל 13 נישא לבת עירו אסתר, שהייתה בת 12 בלבד. בספר משפחתי על תולדותיו שיצא לאור לפני שש שנים הוא סיפר למחבר, אורי בינדר, על החתונה. "שיחקתי עם הילדים ופתאום בא אח שלה ואמר סידרתי לך להינשא עם אחותי. שמעתי את זה והתחלתי לצעוק על אימא שלי: 'אני עשרה ימים אחרי בר מצווה ולא רוצה להתחתן'. בא אבא שלי ושאג עליי: 'שתוק'. לא יכולתי לענות לו, כל מילה של אבא הייתה מילה… הייתי כל כך צעיר, אני לא יודע אם התרגשתי בחתונה שלי". בתו הבכורה של אביסרור, זיווה, נולדה כשהיה בן 15. בסך הכול נולדו לו ולאסתר אשתו תשעה ילדים.
הצלחתו של אביסרור בתחום המסחר גרמה לכך שכבר בגיל 17 הוא הפך למנהיג הקהילה היהודית בעירו. בשנת 1958 נפטר אביו, ועול פרנסת המשפחה המורחבת נפל על כתפיו. אחרי שנים של נסיעות על גבי חמורים ופרדות לצורכי סחר, הוא התמקם בשווקים, פתח בהם חנויות ומכר בהן עורות, תמרים וגם אלכוהול. את היין מכר בתוך בקבוקים של קוקה־קולה כדי לעקוף את איסור מכירת היין שחל אז במרוקו, בהתאם לחוקי האסלאם.
בשנת 1962 הגיעה השמועה על עלייה אפשרית לישראל, ואביסרור ואחיו החלו להתארגן לעלייה. השלטונות במרוקו ניסו למנוע את עלייתם, ואנשי הסוכנות היהודית שיחדו את המושלים באזור כדי שיאפשרו למשפחה לעלות. אביסרור נעזר בביגוד ערבי כדי להבריח את משפחתו ואנשים נוספים מקהילתו לקזבלנקה, ומשם הפליגו למרסיי שבצרפת. קבלן צרפתי אמיד הציע לו להישאר בצרפת ולהצטרף לעסקיו, אך אביסרור התעקש לעלות לישראל.
באחד הימים כשחזר מלוכלך ממלט, אמרו לו בני הבית: "במרוקו היית שייח', ופה אתה חוזר כמו שק מלט". אביסרור השיב: "מי שרוצה להתקדם צריך סבלנות"
בדרך לארץ התגלה לאביסרור שבעוד אימו ואחיו מיועדים להישלח לירוחם שבנגב, הוא ומשפחתו מיועדים למושבה רמתיים במרכז הארץ, בזכות הסיוע שהעניק לנציגי הסוכנות במהלך מבצע העלייה. להפתעתם של נציגי הסוכנות התעקש אביסרור להישלח עם אשתו וילדיו לירוחם, כדי להיות עם אימו. כשהגיעו לעיירה המדברית בשעת לילה מאוחרת הם סירבו בתחילה לרדת מהאוטובוס, עד ששוכנעו על ידי אחד הדודים להעניק סיכוי למקום החדש.
המשפחה הגיעה לירוחם במרץ 1963 חסרת כול. אביסרור, שהיה אז אב לחמישה, נשלח לעבוד במפעל הטקסטיל סיבי דימונה. תוך ימים ספורים הוא הפך למנהיג המפעל, אף שלא ידע עברית. זמן קצר לאחר מכן הוא ביקש להשתלב בתחום מקצועות הבניין, ונרשם לקורס טייחים. באחד הימים כשחזר לביתו מלוכלך כולו ממלט, אמרו לו בני הבית: "במרוקו היית שייח', ופה אתה חוזר כמו שק מלט". אביסרור השיב להם: "מי שרוצה להתקדם צריך סבלנות ומוכנות לעבוד קשה". תוך זמן קצר התגלו כישוריו המנהיגותיים, ולאחר שלושה חודשים הוא מונה לקבלן משנה בחברת סולל בונה.
נשאר קשור לירוחם
למרות ההתקדמות המקצועית, משפחת אביסרור המשיכה לחיות בתנאים קשים. מצריף במעברה הם עברו לדירה של 48 מ"ר. חמשת הילדים ישנו על מיטות עץ שנבנו מקרשים של "סולל בונה", כשההורים ישנים בסלון. אט אט ובהדרגה קיבל אביסרור עוד ועוד פרויקטים לבנייה בירוחם ובמדרשת שדה־בוקר, שם בנה בין השאר הרחבה לצריפו של בן־גוריון. מכיוון שעדיין לא היה קבלן רשום, החלו הרשויות למנוע ממנו עבודות בנייה גדולות. אביסרור, שלא ידע לכתוב, ביקש סיוע מאנשי סולל־בונה במילוי הטפסים הנדרשים למכרזים. בפעם הראשונה שבה העז להתמודד במכרז כקבלן עצמאי מול סולל־בונה, מהנדס המועצה קבע ש"אין קבלנים בדרום מלבד סולל־בונה". אביסרור לא ויתר, והצליח לשכנע את המהנדס להעניק לו את הזיכיון.
אחרי שקיבל מעמד של קבלן רשום, החל אביסרור לגשת למכרזים גדולים של בנייה בערים שונות בנגב. כדי להבין את כל פרטי המכרזים, הוא נעזר בבניו שהפכו מגיל צעיר לשותפיו לבנייה. בשנת 1978 הקים אביסרור את חברת הבנייה "אביסרור משה ובניו". אחרי שנים של בניית פרויקטים עבור חברות ציבוריות, החלה החברה בשנות התשעים להתמקד בבנייה למגורים בהיקפים גדולים, וכיום היא מעסיקה מאות עובדים. הבן אלי, שמכהן בשנים האחרונות כמנכ"ל החברה, החל לעבוד בה מיד לאחר שחרורו מצה"ל. הוא התעקש שאחיו הצעירים יותר ישתלבו בחברה רק לאחר שירכשו מקצוע. כשהחברה גדלה נקבעה מדיניות שכל בן משפחה ילמד תחילה, ואז ייקלט בה בהתאם לכישוריו המקצועיים.
בשנים האחרונות יצאה החברה אל מחוץ לפעילות המסורתית שלה ביישובי הנגב, והחלה לבנות גם ברחובות, באשדוד, בירושלים ובגוש דן. אחד המכרזים המשמעותיים שבהם זכתה החברה לפני כמה חודשים היה בשדה־דב, שם צפויה החברה להקים מאות יחידות דיור. לאחרונה פורסם שהחברה בוחנת הנפקה של מניותיה בבורסה בתל־אביב לפי שווי של 1.5 מיליארד שקל.
אביסרור התעשר עם השנים. הוא בנה בבאר־שבע בית גדול עם בריכת שחייה ובית כנסת פרטי על שם הוריו, אך לצד זאת עסק רבות בנתינה. הוא נהג לקיים אירועי בר־מצווה לילדים ממשפחות מעוטות יכולת, ומבצעי חלוקת מזון לנזקקים לקראת החגים.
בשנת 1976 זכה אביסרור בשטח לבנייה בבאר־שבע, ובנה עליו בית. בתחילה העדיף להישאר לגור בירוחם, אך לאחר ארבע שנים נענה לבקשת אשתו, והמשפחה עברה לבאר־שבע. המעבר היה לו קשה ועד מותו הוא נשאר קשור לעיירה, שבה מתגוררים רבים מבני משפחתו. מדי יום שישי נהג להגיע לירוחם לפקוד את קברה של אימו. אף שחי בבאר־שבע יותר מארבעים שנה וזכה בתואר יקיר העיר, אביסרור נקבר לבקשתו לצד אימו.
