אוהם קוראים לזה הסתה. כל תגובה לרצח יהודים, כל מחאה נגד התרת דמם של מתנחלים, מתויגת מיד כמסוכנת. אסור לומר שהכתובת הייתה על הקיר. אסור לטעון שרציחות כאלה נובעות מפעולות ממשלה מכילות־טרור, מאמירות חסרות אחריות של השרים. כל טענה כזו נתקלת בסתימת פיות היסטרית שמבקשת לגלגל אחריות מפוגעים לנפגעים.
הרצח של יהודה דימנטמן אירע בעיצומו של ויכוח ציבורי בעקבות התבטאות השר עמר בר־לב – שדיבר על "אלימות המתנחלים" תוך התעלמות מוחלטת מהכוונת המסומנת על גבם עוד מראשית תולדות ההתיישבות. האיש שינק את מורשת אביו, התבלבל גם הוא בין סיבה ומסובב; נאמן למשוואת "לא תהיו בחברון – לא תירצחו בחברון" של השר חיים בר־לב משנות השבעים, בחר בנו לכוון זרקור לתופעות שוליים במקום לזירה המרכזית. לא, זה לא אומר חלילה שהשר לביטחון הפנים אשם ברצח. גם לא ראש הממשלה נפתלי בנט. א־לוהים ועמוד זה עדיי כי לא חסכתי ביקורת משני האישים לאורך החודשים האחרונים, אבל ברצח המתועב של תלמיד הישיבה בחומש אשמים אלה שלחצו על הדק, כמו גם סביבת העבודה שסיפקה להם מערך גיבוי ותמיכה ודאגה שפעולת הטרור תצא לפועל. הם ולא ראש הממשלה. הם ולא שר הביטחון. הם ולא השר לביטחון הפנים, שר החוץ או השרה לשוויון חברתי. אפילו לא אדריכלי אוסלו, שכמו כל שורת המכובדים הנ"ל וכמו קודמיהם בתפקיד, ביקשה להתמודד עם בעיית הטרור ולפתור אותה, גם אם בדרכים מעוותות ומסוכנות להחריד.
ובכל זאת, יש משמעות גם למה שאומרים זקני העיר. מי שנדרש להצהיר שידו לא שפכה את הדם הזה, כנראה בכל זאת משמש בתפקיד משמעותי בסצנה הרצחנית. כשבן־גוריון קבע כי "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים", הוא לא התכוון שלמילים שלנו אין משמעות, ולמעשים של הגויים אין אפקט מצטבר. הוא רק הבהיר שאנחנו צריכים לקבוע עובדות בשטח. והשטח היום מתפרס מהרי השומרון ועד לרשת החברתית.
גינוי הרצח והבטחותיהם של בנט ובר־לב ללכוד את המפגעים ולהענישם הם צעדים חשובים והכרחיים, וגם ראשוניים בלבד. כדי לעצור את הטרור צריך לעצור את המוטיבציה שמאחוריו, ובשביל זה צריך לדאוג שלרצח יהיה מחיר כואב בצד של הרוצחים. שגשוג של ההתיישבות היהודית הוא התשובה הציונית ההולמת לטרור הערבי, שמבקש לגרש אותנו כבר קרוב לשתי מאות מהגליל ומירושלים, מהנגב ולמעשה מכל נקודת התיישבות אפשרית. הוויכוח הפנים־ישראלי שלנו, כן־כיבוש־לא־כיבוש, לא שינה את מה שהיה נכון ב־1920 בתל־חי או בתרפ"ט בחברון. בעיניים של האויב שיושב לנו על המרפסת יש מפה אחת גדולה וכוללת, ואנחנו מפריעים לו בנוף המזרח־תיכוני בכל צד של הקו הירוק.
עקירת חומש במסגרת "תוכנית ההתנתקות" הייתה מהלך ציני ומרושע להחריד, בתוך מהלך ציני ומרושע כולל שביצע ראש הממשלה אריאל שרון. יישובי צפון השומרון שכנו בלב הארץ, וגירוש תושביהם היהודים נועד להכניס לחוק הנסיגה את המילה "שומרון". זה פשוט מצלצל טוב יותר בשמאלנית־אתרוגית. המהלך החד־צדדי ההוא לא השיג כל תמורה ביטחונית או אחרת, הוא רק פיתח תיאבון אצל המרצחים. הדרך לעצירת הטרור עוברת לא רק בחיזוק הישיבה הפועלת בחומש בתנאים־לא־תנאים, אלא בהקמה מחדש של יישובי צפון השומרון וביטול חוק ההתנתקות האווילי. ההחלטה על כך לא הייתה צריכה לחכות לרצח של יהודה דימנטמן. היא בטח לא צריכה לחכות לרצח הבא.
תרבות ואונס
זה היה לפני כשנה וחצי, בעת הקלטה ידידותית של תוכנית ערכית בערוץ TOV. הפרופסור הביט בי במהלך ריאיון והבהיר שאילו נדרש לכך, לא היה מוכן לשבת לצד בצלאל סמוטריץ' – אז שר בישראל – משום שהאיש מתנחל. כשציינתי בפניו כי גם אני מתגוררת בהתנחלות ב"ה, הבהיר הפרופסור המכובד שהוא יושב איתי רק משום שאני עיתונאית, ואסור להחרים עיתונאים. אחרת לא היה מצטרף לריאיון, ואפילו לא לשיחת מסדרון. מאז לא שוחחנו. אפשר היה לפתח דיון מורכב על העדפתם של עיתונאים על פני מתנחלים, אבל לא היה לי חשק. לא דחוף לי להמשיך שיח דמוי־אינטלקטואלי עם מי שבעיניו אנשי ההתיישבות אינם ראויים אף להתייחסות חברתית.
נזכרתי באיש בשבוע שעבר, נוכח שיר שציטט חיים לוינסון בטורו ב"הארץ". בשיר "אנסים יקרים", שמופיע בספר הביכורים של מרווה זוהר, נכתב כך: "…הסתבר לי, אנסים גם כותבים שירה / אפילו זוכים בפרסים על שירה". לוינסון מזכיר בהקשר זה את פעיל השמאל הרדיקלי, המשורר, הסופר והמחזאי עטור הפרסים יצחק לאור – ששורה של נשים העלתה נגדו טענות על אלימות מינית. בטורו מסיק לוינסון שבקרב משוררים, להיות שמאלן פירושו מעמד חברתי, לא אידאולוגיה. בין השורות ברור שלשיטתו שמאלן אמיתי, איש שלום – ועוד אקטיביסט פוליטי שסירב לשרת בשטחים – לא יכול להיות גבר מכה או סוטה מין. ממילא, אתם מבינים איזה מחנה פוליטי מתאים בעיניו לפרופיל הגבר האלים.
אז זהו שלא. תפיסת השמאל כאילו להיות ימני אומר להיות צמא דם, היא המצאה דמונית ולא מאוד מתוחכמת נגד יריבים פוליטיים. המציאות הנושכת בארץ ישראל לתולדותיה מוכיחה שדווקא נסיגות ושיחות שלום נטולות דרישות מקדימות או קווים אדומים מצד ישראל, הביאו גלי טרור אימתניים לצד רצח שגרתי בשוטף. הימין הישראלי אינו גזען ואינו רודף ערבים. הוא פשוט מסרב לעצום עיניים נוכח נרדפותנו שלנו. עם כל הכבוד לשירה הגבוהה – ויש כבוד – שום שיח רוחני מנותק מציאות לא יכסה על הברבריות הרצחנית של אויבינו. להאכיל את הזאב בבשר כבש ולומר "עכשיו הוא יירגע" זה לא להיות שוחר שלום, זה פשוט להיות בצד של הזאב.
וכן, למרבה הצער, רוצחים, גנבים, אנסים ואלימים יש בכל המחנות. המלחמה בהם לא תלויה בקו הירוק, אלא בחינוך לקו האדום שאסור לחצות אותו.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
