כבר ארבע שנים אני לא ישנה במיטה שלי.
עזבתי אותה כבר בלילה הראשון, ועברתי למיטה הסמוכה. זו שנועדה להיות ריקה לנצח. הילדים שלי מחו על כך בהתחלה, דאגו לא מעט להזכיר לי שזו “המיטה של אבא”, ושלא רק לי מותר להיות בה. הנחתי להם. תירצתי את זה באמתלות רבות: המזרן והחלון והנוחות. הם כבר לא מוחים.
זו לא תמיד האפשרות הראשונה שלי. כשילדיי יגדלו הם יספרו לכולם שאימא תמיד נרדמה על הספה. יספרו על לילות שבהם התעוררו ובאו אליי לחדר וגילו שאיני שם, שוטטו בבהלה בבית ולבסוף מצאו אותי מכורבלת על הספה בסלון.
יש לי ספה נוחה. כיף לי בה, כיף לי בסלון, ואין לי כוח להתארגן ולישון אז אני פשוט נרדמת ככה בבגדיי, עם איזו כרבולית. מתישהו במשך הלילה אני מתעוררת ועוברת סהרורית לחדרי, מחליפה לפיג’מה והולכת לישון על המיטה שלו.
ככה זה פה.
מאז הלילה ההוא.
אין לי מקום אמיתי משלי. כבר לא נוח לי במקום הטבעי שהיה. כואב לי שם. יותר מדי. השבוע פגשתי אותי. אותי מלפני ארבע שנים. עפעפיים נפוחים, נשימה כבדה, חיוך עייף ועיניים נחושות.
זו הייתה היא, האלמנה הצעירה שרצח בעלה דומה כל כך לרצח בעלי. בעיניה ראיתי אותי. ראיתי שם המון פחד. המון ריק. סימני שאלה ענקיים כמו שני גופי תאורה שקעו שם בין אישוניה, אות לכך שהיא כבר מבינה שהיא לא תבין דבר יותר. לעולם.
היא עוד לא מכירה את הלילות האלה. אולי אצלה הם יגיעו מאוחר יותר. אולי בצורה אחרת.
יש סביבה משפחה רבה. וחברים. לכולם העיניים האלו, המתבוננות בעצב ובכאב בלתי אפשרי, ישר אליה.
היא התבוננה בי. נברה בתוך עיניי, מחפשת בהן שמץ תקווה, סיכוי למוצא מהמבוך המפותל שנקלעה אליו. מבקשת עתיד מבטיח, שיוכל לתת לה ידיעה ברורה ותשובה לשאלה: מה עכשיו?
יש לה תינוק קטן. ממש כמו שהיה לי. חמוד וחייכן. היא לא יודעת שיום יבוא, בערך ארבע שנים מהיום, והוא יחלום בלילה על אבא, יקרא בשמו ביבבה חדה ומפלחת ויקום למחרת בבוקר כאילו לא אירע דבר. היא לא יודעת כמה כאב יסב לה הילד הפצפון הזה וכמה כוח שהיא לא ידעה על קיומו היא תיאלץ לאזור.
היא עוד לא יודעת כמה עמוקים התהומות שהיא חווה כעת, בעיקר בלילות, בבדידות הרועשת כל כך.
היא התבוננה בי. נברה בתוך עיניי, מחפשת בהן שמץ תקווה, סיכוי למוצא מהמבוך המפותל שנקלעה אליו בניגוד לרצונה. מבקשת עתיד מבטיח, שיוכל לתת לה ידיעה ברורה ותשובה לשאלה הקשה כל כך, מה עכשיו?
עיניה הנחושות, השקטות, לצד קולות המנחמים שבאים אליה מכל עבר, עוטפים ומלטפים אותה, עוזרים לה לנשום ולחייך. העיניים שלה נשארות ממוקדות. חודרות.
הכול לא בסדר
ביום שני הקרוב נציין ארבע שנים לרצח.
כמדי שנה נערוך צעדה מחוות־גלעד אל האנדרטה שהקמנו במקום הרצח, ולאחר מכן נעלה לקבר בחוות־גלעד. לצעדה הזו יגיעו בני משפחה, חברים, שכנים, תלמידים ושותפים לחברותא. כולם מתייצבים לצידי מדי שנה, משתפים חוויות, מספרים סיפורים, מדברים על הכול ונותנים ללב מקום לנוח.
וכשייגמר היום ואחזור לביתי, כשאסיים לסדר הכול, אשכיב את ילדיי ואחזור לפינה הנעימה על הספה. אנסה לבחון מחדש את יכולת הנשימה שלי. אכניס אוויר ואוציא ואקשיב לדפיקות הלב המואצות המסרבות להירגע. עד שאירדם.
ארבע שנים חלפו ואין לי אוויר. ארבע שנים זה הרבה, זה יותר מדי. זה יום ועוד יום ועוד יום במשך ארבע שנים. ארבע שנים מאז החורף הרטוב והקר מכול, שהקפיא את הלב שלי ומקור החום הטבעי שלו נמוג. ארבע שנים מאז שעיניי, אפי ושאר חושיי הפסיקו לחוש כמו כולם. ארבע שנים ששום דבר בהן אינו דומה למה שהכרתי.
איך קרה שאני עומדת מולה עכשיו? איך אני, מכל הנשים בעולם, הגעתי למצב שאני מגיעה לשבעה של אלמנה טרייה, ילדה צעירה ושבורה, ומדריכה ומלווה אותה במסלול הפתלתל והלא מוכר הזה? באיזה עולם מדומיין אני חיה כבר ארבע שנים, ומנהלת את חיי עם ששת ילדיי אך בלעדיו?
אני חוזרת לעיניים שלה, מעזה להביט בהן בלי לדבר, בלי אפילו לחייך, ונותנת למבט שלי לדבר אליה. בתקווה שהיא תשמע, כמו שרק לב שבור יכול לשמוע. לומר לה בלי קול, אבל במבט בטוח ויציב עד כמה שאפשר, שהכול לא בסדר.
ושזה בסדר ומותר.
לומר לה שליבה השבור ממילא יצליח לשאת בגבורה את החלל והריק הכבדים כל כך. יצליח להבין שאין תשובות לאף שאלה. גם לא לזו על הילדים או על הלילות, גם לא לזו על הבית והעתיד. הכול התערער כמו ספינה ענקית בלב סערה, שהעוגן שלה נתלש מהקרקעית הבטוחה ועכשיו היא מיטלטלת ללא חוף מבטחים וללא נווט שיודע לאן לכוון את ההגה. ועל סיפונה רק בלבול, אימה ופחד.
להבטיח לה שיש בה כוח לשאת את המשקל הבלתי אפשרי הזה. כוח לגולל את האבן במו ידיה ולפלס את דרכה ואת דרכו של בנה, למרות הכול.
ואני תפילה ותחינה שבזמן שיעברו עליה ארבע שנים עם החלל שלה, אולי גם זה שלי סוף־סוף ימצא מקום.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
