שלמה דרורי היה צעיר יהודי מאוסטריה שנדבק ברעיון הציוני והחליט לעלות לארץ ישראל בשנת 1937, כשהיה בן 16 בלבד. הוא נדד ממושבה למושבה והושיט עזרה לכל מי שנזקק, ובמהלך מלחמת העולם השנייה הוא התגייס לצבא הבריטי והצטרף ל"בריגדה היהודית". לילה קר אחד ב-1943 עמד דרורי באחת מעמדות השמירה של נמל חיפה, ובדרך לא דרך הגיעו לידיו מילים של שיר שנפתח במילים "את חכי לי ואחזור".
את השיר כתב המשורר הרוסי קונסטנטין סימונוב שנתיים קודם. סימונוב שירת בצבא האדום ככתב צבאי ונשלח לחזית המלחמה מול הנאצים. את השיר הוא כתב כדי לעודד את רוח הלוחמים הרוסיים שנפרדו ממשפחת ומאהובתם לשנים ארוכות. השיר היה חריג מאוד בנוף הזמר הסובייטי מכיוון שהיה מאוד אישי ולא לאומי ואולי מסיבה זו השיר התקבל בהצלחה ברחבי החזית הרוסית. את השיר תירגם לעברית המשורר אברהם שלונסקי לכבוד ניצחון הצבא האדום על הנאצים בקרב סטלינגרד.
דרורי נפעם עמוקות מהמילים והלחין את השיר בראשו עוד באותו לילה. הוא לא ידע לקרוא או לכתוב תווים, ולכן מיד כשעלה הבוקר הוא לא הלך לישון אלא מצא את ידידו צבי בן יוסף והפציר בו לכתוב את המנגינה לבל תישכח.
דרורי הצטרף ללהקת הבידור של הבריגדה היהודית נקראת "מעין זה", ועם השיר הזה ושירי-עם נוספים נשלחו חברי הלהקה אל החזית כדי לעודד את החיילים (מעניין לדעת שהשחקנית חנה מרון הייתה גם היא חברה בלהקה). חודשים ספורים מאוחר יותר הלהקה עמדה להופיע בעיר האיטלקית בארי, וזמן קצר לפני ההופעה נודע לדרורי שאימו, אותה לא ראה מאז עלה לארץ, שרדה את השואה והיא נמצאת בקהל. מרוב התרגשות לא הצליח דרורי לסיים את השיר.
כך קיבל השיר משמעות כפולה: שיר שפונה מליבו של לוחם אל אהובתו, וגם אל אימו.
את חכי לי ואחזור
"את חכי לי ואחזור,
אך חכי היטב.
את חכי לי גם בקדר
מסגריר הלב.
את חכי לעת כפורים,
את חכי בחום,
את חכי עת אחרים
ישתכחו עד תום.
את חכי, חכי, ולו
לא יבוא מכתב.
את חכי אם גם ילאו
המחכים לשווא.
…
את חכי לי ואחזור,
חי אחזורה, חי!
המה ישתאו לאמור:
"נס הוא בוודאי!"
המה לא חיכו, ואיך
בין תבין נפשם
כי רק את בחכותיך
הצלתיני שם.
איך ניצלתי, – זאת נדע
רק אני ואת:
כי יותר מכל אדם
לחכות ידעת".
(מילים: קונסטנטין סימונוב, תרגום: אברהם שלונסקי, לחן: שלמה דרורי)
המסר של השיר בעייתי מאוד, כיוון שבשיר מבטיח הלוחם לאהובתו כי הוא עוד יחזור אליה מהמלחמה. גם אם כולם כבר יחשבו שהוא מת, גם אם יפסיק לכתוב לה מכתבים וגם אם יעברו שנים רבות – הוא יחזור, עליה רק לחכות. אך לצערנו, ידועים מקרים רבים של נשים ואימהות שבמשך שנים רבות קיוו למכתב או סימן חיים מהלוחם הנעדר, שפעמים רבות לא הגיע. האמת העצובה היא שממלחמות לא כולם חוזרים, ומהמוות אף אחד לא חוזר.
אבל ביהדות יש לתחיית המתים מקום של כבוד, שלוש פעמים ביום יהודים ברחבי העולם מתפללים לכך. "חזון העצמות היבשות" של הנביא יחזקאל מלמד אותנו שלקב"ה יש כוח להחיות מתים בין אם כיחידים ובין אם כעם. עם ישראל עוד יקום לתחייה, כך מבטיח הנביא יחזקאל.
בפרשה שלנו, פרשת שמות, משה נמלט אל מדיין ומתנתק מעמו לשישים שנה. אחרי תקופה זו מנסה הקב"ה לשכנע את משה להוביל את גאולת ישראל ולעמוד בראש העם. משה מפקפק (ובצדק) ברצונו של העם ללכת אחריו ולהשתחרר מהעבדות, וכדי לעזור למשה למשוך אחריו את העם הקב"ה נותן לו שלושה אותות ניסיים. אבל האותות נושאים גם מטען סמלי שמביע את שליטתו של הקב"ה בחיים ובמוות.
ידו של משה מצטרעת ומבריאה, סמל ליכולתו של הקב"ה להמית ולחיות. גם המטה הדומם הופך לנחש ומקבל חיים, ומת שוב מאותה סיבה, וגם המים החיים הופכים לדם שהוא סמל המוות (הרב חיים נבון הציע לומר הפוך – המים הדוממים הופכים לדם שהוא נוזל החיים).
גם בדורות האחרונים אנחנו עדים לתחיית מתים כזו. שפה עתיקה שחוזרת לשימוש, הרי טרשים קירחים שחוזרים לצמוח ועם שחוזר לחיים ולעצמאות מתוך האפר על אף שאף אחד לא האמין שזה יכול לקרות. אולי זה לא נכון כשמדובר בלוחם שיצא לקרב, אבל כשמדובר בעם ישראל, צריך רק להמשיך לחכות.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
