"מה כבר בקשתי? שישחקו יפה ושיהיו חברים? למה זה קשה להם כל כך?"
אז ככה,
יש כאן הצגה שבה הילדים הם השחקנים וההורים הם הקהל וכדי שנמחא להם כפיים או אולי אפילו נבקש הדרן, עלינו לייצר הצגה משמעותית, רצוי דרמטית ובעיקר משכנעת שאנחנו כל אחד מאיתנו הוא הצודק.
לקהל הזה קשה בהצגה כי זה מפר לנו את ההרמוניה ומקלקל את התמונה שראינו בראשנו כשנהינו הורים ליותר מילד אחד, ראינו פסטורליה של ילדים שמשחקים יפה על השטיח בשקט וברוגע, עוזרים אחד לשני, משוחחים בנימוס בארוחת הערב ועוד.
לא ציפינו שיריבו, על מה יש להם לריב הלוא אנחנו נותנים להם כל כך הרבה, משתדלים לקנות לכולם, מכינים לכל אחד את מה שאוהב לאכול, מעצבים לו חדר כמו שרצה ועוד, אז איפה טעינו ומה לא הבנו בתהליך הגידול והחינוך שלהם? האם אנחנו הורים מספיק טובים שיש פה מריבות בבית… מכאן הדרך אל ההתערבות שלנו והניסיון הנואש להפסיק את המריבות, קצרה . אנחנו מנסים להרגיע את הרוחות שלהם ובעיקר שלנו ולהחזיר את השקט ההוא מהתמונה זוכרים?
הריב הוא טוב, בריא ומצמיח ואילו ההתערבות שלנו רק מעצימה את הרגשות שמחוברים למריבה וזה משום שאנחנו בניסיון לפשר תופסים צד: מי התחיל? למה את לא מוותרת לו את הגדולה? מה יקרה אם תתני לו את המשחק? בשביל מה את צריכה את הספר הזה?
ולא כועס עליהם, מתי תשחקו יפה כמו בני הדודים שלכם? למה זה מגיע לנו?
ואז שוב האוירה לא נעימה ובעיקר יש כאן תמיד אחד שמורם ואחד שמוקטן, אחד שמקבל את מבוקשו ואחד ששוב נאלץ לוותר למרות שהוא לא התחיל וכו׳.
ההורה הופך להיות שוטר או שופט או מאשים, רק לא ההורה שהילדים מצפים שיהיה, אמפטי וסומך על שניהם ובעיקר מכבד ולהיות המבוגר האחראי כזה שסומך עליהם לפתור את המריבה בכוחות עצמם וכועס עליהם שהם רבים.
ההתערבות תמיד תפסוק לצד אחד, תגן על האחר, תעסוק במי צודק וכבר התרחקנו מהעניין עצמו.
אז מה כדאי לעשות כשיש מריבה?
- לא נשמש כקהל ואז יש סיכוי שההצגה תתקצר
- נסמוך עליהם שיסתדרו כי זו ההזדמנות להתנסות במשא ומתן ובהסכמים כדי לפתור את המריבה
- אם אנחנו פותרים להם אז לא אפשרנו למידה
- כשינסו לספר מי התחיל ומה קרה נגיד שאנחנו סומכים עליהם ולא מתערבים ונחמיא להם על שסיימו אותה בעצמה
- נהייה אמפתיים לשניהם ״נכון זה מבאס שלא שחקת איתם, אני מבינה שרצית והתאכזבת שלא קבלת״
- כאשר יש חציית גבול מבחינת ביטחון, בטיחות או בריאות, אז נתערב בלי לתפוס צד ונאמר שאנחנו רואים שקשה להם להסתדר כרגע, נפריד ביניהם ונפנה כל אחד לעיסוקיו
- בשעת רוגע נשוחח איתם ביחד על מה שקרה ונסכם על דרכים להבעת כעס, תסכול, פתרון בעיות ואי הסכמות
אם לא נפריע להם לריב ולסיים את הריב זה יתכנס לרוב לריב קצר וממוקד והם ירוויחו התנסות ואימון ביחסים, בעיקר עם קבוצת השווים.
כמו בחיים, בעולם האהבה, העבודה והמשפחה, ריב הוא דבר טוב באם מנהלים אותו נכון ועם גבולות ברורים של כבוד ושוויון ערך. כך הילדים ילמדו שריב הוא חלק מובנה ביחסים וצריך רק ללמוד להתנהל בו נכון.
יחסים בין אחים הם יחסים קרובים, אינטימיים, גרים בבית אחד, שותפים לחוויות משפחתיות, מכירים היטב כולם את כולם ובהינתן שכך יודעים איך ומתי נכון להציק כדי להשיג מקום ותשומת לב מההורים.
אם ניתן להם את המקום שלו הם זקוקים אצלנו ההורים, נקטין את מינון ועוצמת המריבות.
הרעיון הוא להבין שיש קשר ישיר בין עצם ועוצמת המריבה לבין תגובתנו כהורים. ככל שלא נבהל ונמהר להרגיע ולפתור, כך יש סיכוי שהמריבה תדעך מעצמה או תיפתר על ידי הילדים בעצמם.
