לאחר ששמר על דממה תקשורתית מאז הקמת הממשלה, החליט השבוע ח"כ בני בגין לעלות מתהום הנשייה ולככב בסרטון של תקווה חדשה. הסרטון אינו עוסק בקידום מדיניות כלשהי בנושא חברתי, ביטחוני או כלכלי. בני בגין, בנו של האיש שהביא את המחנה הלאומי לשלטון, בחר לצאת פתאום לאור כדי להתבטא בנושא חדשני שאיש לא חשב עליו קודם: בנימין נתניהו. הוא שבר שתיקה לטובת ביקורת על סרטון של נתניהו, שבו התריע ראש האופוזיציה באנגלית מפני הפיכת ישראל למדינה לא דמוקרטית בשל חוקים בעייתיים שמפלגתו של בגין חתומה עליהם.
אבל האם סדר היום שראש הממשלה הקודם מנסה לייצר הוא הנושא הראשון (או היחיד) שמעניין את בגין? הבחירה של מי שנחשב בעבר לאחד מהאידיאולוגים של המחנה הלאומי לקפל את מרכולתו הרעיונית לטובת מיזם "רק לא ביבי" מעלה תהיות, ובראשן התהייה אם יש קשר בין הביקורת שלו למורשתו המשפחתית. הרי באמתחתו של בני בגין אין שום הישג אישי שהיה מביא אותו לקדמת הבמה הפוליטית, למעט העובדה שהוא "נסיך", בנו של מנחם בגין. אך בעוד אביו חולל היסטוריה כשהוביל את ניצחון הימין והעם על השמאל ועל האליטה המפא"יניקית, בגין הבן חבר לאחרונה לקואליציה שמנסה להחזיר את המחנה הלאומי לימים שלפני מהפך 77', כשהוא היה מפורק, מפורד ונטול השפעה.
לא מפתיע שבגין הבן הוא אחד המחוללים הטרגיים של המציאות הזו. למעט השמעת אי אלה משפטים השוללים ויתור על שטחי ארץ ישראל השלמה, מעת לעת, בכל הקשור לבית המשפט בגין שייך לאסכולת דן מרידור ואהרן ברק. הוא היה מתומכי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שעבר במחטף בתחילת שנות התשעים ומשמש מאז את בג"ץ כהצדקה לביטול חוקים. בגין גם התנגד לחוק יסוד הלאום, שמטרתו אינה רק עיגון אופייה היהודי של ישראל, אלא מתן כלים לשופטים שמרנים שיחפצו בכך לאזן את הכוחות הפועלים נגד אופייה היהודי של המדינה.
בגין כשל גם כאחראי להסדרת התיישבות הבדואים בנגב. תנועת רגבים ניסתה לא פעם להתדפק על דלתו כשטיפל בסוגיה, אך בגין התעלם. בספר "בדואיסטן" של התנועה, שעתיד לצאת לאור בקרוב, מסופר שהארגון מסר לחברי כנסת מהימין ניתוח מקצועי, הקובע ש"'חוק בגין' מתייחס ברובו לפתרון סוגיית תביעות הבעלות שרלוונטיות רק לכ־12% מכלל החברה הבדואית". בתגובה דרשו הח"כים שהצעת החוק תכלול מפה המתארת את צורת ההתיישבות העתידית הסופית של האוכלוסייה הבדואית בנגב, שהאכיפה נגד בנייה בלתי חוקית תגבר, ושיוכנסו שינויים במתווה הפיצויים. בגין סירב לחלוטין.
בימין יש מי שזוכרים לו לטובה את ההתנגדות להסכם חברון ולהתנתקות. כלומר, הם מוקירים לו תודה על שטרח בשעתו לתקוף מילולית את העוולות הללו, ומתעלמים מנזקים מעשיים שהוא היה בין האחראים להם, כמו הפקרת הנגב והאדרת מערכת המשפט למרות האקטיביזם הבוטה שלה. כמובן, ישנן גם הנסיעות באוטובוסים, כאילו מישהו אמור להתרשם מאורח חיים סגפני בזמן שהוא מוכר את הימין לשמאל. כבנו של מנחם בגין ולכאורה כנושא מורשתו, בני בגין משמש כלי לשימור כוחה של האליטה, ונלחם למען גורמי הכוח שעליהם קרא אביו תיגר.
המקרה של בגין אינו ייחודי, אלא ביטוי לתופעה רחבה של מעבר נסיכי הליכוד מהימין לשמאל. אחת הסיבות לכך היא שבניגוד להוריהם ורבים מבוחריהם, הנסיכים נולדו אל הכבוד והשררה והתרגלו לזכות בהם מעצם היותם כאלה. מנחם בגין וחברי המפלגה הלוחמת שילמו מחיר אדיר במלחמתם במפא"י, כדי לשחרר את ישראל ממנגנון שחשב שהמדינה שלו. הצלחתם הביאה למהפך של 77', שגם אם היה פורמלי בלבד, עדיין היה בעל משמעות תודעתית. אבל ילדיהם בנו אליטה לאומית דקיקה, וכמו שאר חברי האליטה הבירוקרטית והמשפטית הם פיתחו בהדרגה תחושת בוז כלפי הציבור הרחב – בוז הנובע מתחושה שמעמדם כשופטים, פרופסורים, פקידים בכירים או פוליטיקאים מעניק להם עליונות מוסרית שאינה תלויה בזוטות כמו הכרעת העם.
