במאי 2019, לקראת מינויו של אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים, פורסם "גילוי דעת מטעם בכירים לשעבר בפרקליטות המדינה ובייעוץ המשפטי לממשלה". גילוי הדעת היה חלק מקמפיין נרחב נגד הצעות שהעלה המחנה השמרני לתיקון היחסים בין הייעוץ המשפטי והרשות השופטת ובין הממשלה. החתומים עליו טענו כי "צעדי החקיקה המתוכננים יפגעו פגיעה אנושה בדמוקרטיה הישראלית". בין החותמים נמצאו משה לדור, טליה ששון וגם שם מוכר פחות, עו"ד גלי בהרב־מיארה, שהוזכרה לאחרונה כמועמדת מובילה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. שר המשפטים גדעון סער המליץ עליה בעצמו.
שמו של פרופ' ברק מדינה מהאוניברסיטה העברית הועלה אף הוא כמועמד לתפקיד היועמ"ש, מטעם דן מרידור, שנבחר בידי שר המשפטים ואושר בידי שאר השרים לשמש נציג הממשלה בוועדת האיתור לבחירת היועמ"ש. פרופ' מדינה ידוע בעמדותיו האקטיביסטיות. בדיון שנערך לפני כשנתיים בינו ובין פרופ' רות גביזון ז"ל בנושא פסילת חוקי יסוד, טען מדינה שבג"ץ יכול לפסול אותם לא רק על בסיס טענות פורמליסטיות, אלא גם לפי "הנורמה הבסיסית שלנו במדינת ישראל בשאלה מה אסור ומה מותר". את "הנורמה הבסיסית", לשיטתו, יקבעו כמובן שופטי בג"ץ.
מועמד נוסף ששמו עלה בוועדה הוא פרופ' אריאל בנדור מאוניברסיטת בר־אילן, שאת עמדתו בסוגיית תפקיד היועמ"ש אין צורך לנחש. בשנת 2000 הוא פרסם מאמר מקיף (עם פרופ' זאב סגל) ובו הציג את משנתו בנושא. הוא התנגד לפיצול התפקיד, תמך בבלעדיותו של היועמ"ש כמייצג עמדת הממשלה בבג"ץ, ואפילו טען שבמקרים מסוימים ראוי שהיועמ"ש עצמו יעתור נגד הממשלה. מאז פרסום המאמר עברו אמנם 20 שנה, אולם לפי מאמריו והרצאותיו מאז, דעתו נותרה בעינה.
זהות היועץ המשפטי הבא של מדינת ישראל היא אחת הסוגיות החשובות ביותר שעומדות לפתחה של הממשלה הנוכחית. "הכוח וההשפעה של היועץ המשפטי לממשלה חזקים מאלה של בית המשפט העליון", אמר לאחרונה השופט והיועמ"ש בדימוס יצחק זמיר, בכנס המשפט באוניברסיטת חיפה.
קיים פוטנציאל לבחירת יועמ"ש שיפעל לתיקון מערכת הייעוץ המשפטי. הוועדה שתעביר לממשלה את השמות המומלצים לתפקיד כוללת לפחות שניים שמבינים את הצורך בשינוי – פרופ' רון שפירא וח"כ צביקה האוזר.
פרופ' שפירא מציג עמדה ברורה בנושא. באוגוסט הוא השתתף עם שי ניצן בעימות שערך "הפורום הישראלי למשפט ולחירות", ודיבר בחריפות על הכוח המופרז שיש לייעוץ המשפטי בישראל, בניגוד לכל מדינות המערב. פרופ' שפירא אף הגיש לפני כשנתיים עמדה לבג"ץ, יחד עם ד"ר אביעד בקשי, ובה ביקש מבית המשפט לקבוע כי חוות דעתו של היועמ"ש לא מחייבת את הממשלה. לא מפתיע שפרופ' שפירא הוא גם מי שהציג את ד"ר אביעד בקשי כמועמד לתפקיד היועמ"ש הבא.
עמדתו של ח"כ האוזר נשמעה באופן מובהק פחות, אך גם הוא התבטא בעבר לא אחת נגד הכוח המופרז שבידי הייעוץ המשפטי. מכיוון שכל מועמד זקוק לתמיכתם של ארבעה מחמשת החברים בוועדה, שפירא והאוזר יכולים למנוע מהוועדה להציג לממשלה מועמדים שיחתרו לשמר את מערך הכוחות הקיים בין הייעוץ המשפטי ובין השרים.
ואולם, בסופו של דבר עיקר האחריות מוטלת על שרי הממשלה, ובראשם שר המשפטים וראש הממשלה. בפועל מי שעוסק בנושא הוא רק סער; בנט, משום מה, בחר לא להציג מועמדים מטעמו לתפקיד החשוב, אף שעל פי הליך המינוי הוא אחד משבעת האנשים שרשאים להציע מועמדים, לצד שר המשפטים וחמשת חברי הוועדה. חבל שכך. בחירת היועץ היא אירוע בעל השפעות נרחבות כמעט בכל נושא מהותי, והמחיר של בחירה שגויה יהיה גדול.
