מאמר זה הוא ראשון בסדרת מאמרים שאקדיש לכללים שעל פיהם פועלים מוסלמים קנאים לדתם. כללים אלו הם "תמרורי הדרך" המכוונים את פעולותיהם של אנשים וקבוצות השואפים לקיים ולקדם את האסלאם. כללים אלו נוסחו ועוצבו לאורך הדורות, מאז ימי מחמד נביא האסלאם ועד ימינו אלה ומצאו ביטוי בפסוקי קוראן, בחדית' (התורה שבעל פה) ובהגותם של הוגי דעות אסלאמיים.
חשוב לציין שיש מוסלמים רבים בעולם שאינם מתנהגים על פי הכללים שנציג כאן, שכן האסלאם על מצוותיו וכלליו במקרה הטוב איננו מעניין אותם ובמקרה החמור הם עזבו את האסלאם או היו עוזבים אותו אילו יכלו. מאמרים אלו יעסקו בכללים המניעים את הקנאים לאסלאם, אלה שדתם חשובה להם עד מאוד, ובמיוחד אלה המעורבים באופן פעיל בפעילות מלחמתית או טרור, נגד יהודים, נוצרים וכופרים.
כללי ההתנהלות האסלאמית יתוארו בסדרת מאמרים זו לא בסדר חשיבותם, שכן במצבים מסוימים כללים מקבלים חשיבות שונה מזו הקיימת במצבים אחרים. הסיטואציה שבה נמצא המוסלמי, הפרט והקבוצה, מכתיבה את כללי ההתנהגות וההתנהלות על פי התנאים המשתנים. חלק מהכללים הללו הם רעיונות תאורטיים לעומת כללים אחרים המבטאים דרכי התנהגות והתנהלות קונקרטיות.
כלל 1: האסלאם עליון ואין שום דבר מעליו – الإسلام يعلو ولا يُعلَى عليه
כלל זה מתבסס על כמה פסוקי קוראן, כמו: وَجَعَلَ كَلِمَةَ الَّذِينَ كَفَرُوا السُّفْلَىٰ وَكَلِمَةُ اللَّهِ هِيَ الْعُلْيَا – "הפך את אימרת הכופרים לשפלה ואת אימרת אללה לעליונה" (קוראן, פרק 9, פסוק 40), إِنَّ الدِّينَ عِندَ اللَّهِ الْإِسْلَامُ – "הדת אצל אללה היא האסלאם" (קוראן, פרק 3, פסוק 19), وَلَا تَهِنُوا وَلَا تَحْزَنُوا وَأَنتُمُ الْأَعْلَوْنَ إِن كُنتُم مُّؤْمِنِينَ – "אל תרפינה ידיכם ואל תצטערו כי אתם עליונים אם הנכם מאמינים" (קוראן, פרק 3, פסוק 139), وَمَن يَبْتَغِ غَيْرَ الْإِسْلَامِ دِينًا فَلَن يُقْبَلَ مِنْهُ – מי שבוחר דת שאינה האסלאם, היא לא תתקבל (קוראן, פרק 3, סורה 85).
עליונות האסלאם מבוססת על התפיסה האסלאמית שהאסלאם בא לעולם כדי להשתלט על כל הדתות בשל היותו دِينِ الْحَقِّ "דת האמת", בעוד שכל הדתות האחרות הן دِينِ الْبَاطِلِ – "דת השקר": هُوَ الَّذِي أَرْسَلَ رَسُولَهُ بِالْهُدَىٰ وَدِينِ الْحَقِّ لِيُظْهِرَهُ عَلَى الدِّينِ كُلِّهِ وَلَوْ كَرِهَ الْمُشْرِكُونَ – "הוא אשר שלח את שליחו להביא את דרך הישר ואת דת האמת כדי שישליטה על כל הדתות, אף אם יתעבו זאת המשתפים" (קוראן, פרק 61, פסוק 9).
החדית' מצטט את הנביא מחמד שאמר: مَن قَاتَلَ لِتَكُونَ كَلِمَةُ اللهِ هِيَ الْعُلْيَا، فَهُوَ فِي سَبِيلِ الله – "מי שנלחם כדי שתהיה מילת אללה על העליונה, הוא בדרכו של אללה."
מובאות אלה מפי האל בקוראן ומפי הנביא בחדית', מבססות את עליונות האימננטית של האסלאם ואת נחיתות האחרים. כתוצאה מכך, האל העניק למוסלמים את ארצות הכופרים, את הכופרים עצמם כעבדים וכשפחות ואת רכוש הכופרים. על בסיס התפיסה הזו פרץ האסלאם מחצי האי ערב כדי להשתלט על כל ארצות העולם הנחלקות מאז לשני סוגים: دار الإسلام – "בית האסלאם" – הארצות שבהן שולט האסלאם, ו- دار الحرب – "בית המלחמה" – הארצות שמותר (או חובה) לצאת נגדן למלחמה מכיוון שהן נשלטות על ידי הכופרים. עליונות האסלאם על האחרים מתבטאת בשליטת האסלאם עליהם. אם הם מתאסלמים הם הופכים – תיאורטית – לחלק מהשולטים, ואם הם אינם מקבלים עליהם את האסלאם הם הופכים ל"בני חסות" (أهل ذمة) החייבים לשלם מס גולגולת (جزية) מצדיקים הטלת מגבלות רבות עליהם. יחס שלילי זה לאנשים אינם מוסלמים לבש צורות ואופנים שונים במקומות שונים לאורך הדורות.
כדי לקיים את עליונות האסלאם פותח רעיון הג'יהאד, "ההשתדלות המאומצת", שיש לו פנים רבות: ג'יהאד המלחמה שנועד להילחם באויב ולהכריעו; ג'יהאד כלכלי שנועד להחליש את יכולותיו הכלכליות של האויב; ג'יהאד אזרחי המתבטא בהתנהלות על פי כללי הסביבה הלא אסלאמית כדי להחלישה מבפנים ולהורסה בהזדמנות הראשונה; ג'יהאד ההגירה אל ארצות הכופרים; ג'יהאד ההתבססות בארצות הכופרים בכלכלתן והמערכת הפוליטית שלהן; ג'יהאד תקשורתי הכולל הקמת אמצעי תקשורת לגיוס לוחמים, לעורר אהדה לאסלאם ולקעקע את הלגיטימיות של הכופרים; ג'יהאד הדעוה (דרכי נועם) שתכליתו לקרוא לכופרים להצטרף לאסלאם באמצעות הצגת האסלאם כדבר חיובי המסייע לחלכאים ומסכנים.
על פי הגישה האסלאמית, מדינה אסלאמית נועדה לקדם את האסלאם כלפי פנים באמצעות החלת השריעה והקפדה על קיומה וביצועה, וכלפי חוץ באמצעות הפצת האסלאם בדרכי נועם ("דעוה"). אם דרכים אלו אינן מצליחות לשכנע את הכופרים להצטרף לאומת האסלאם אזי הג'יהאד הצבאי הוא הדרך הלגיטימית לכפות עליהם את האסלאם. גישה אלימה זו לכופרים מתבססת – בנוסף על המובאות לעיל – על ציטוט מדברי הנביא מחמד: أُمِرت أن أقاتل الناس حتى يشهدوا أن لا إله إلا الله وأني رسول الله، ويقيموا الصلاة، ويؤتوا الزكاة، فإذا فعلوا ذلك عصموا مني دماءهم وأموالهم" – "צֻוויתי להילחם באנשים עד שיעידו שאין אל מבלעדי אללה ואני שליח אללה, עד שיתפללו ועד שיתנו צדקה, ואם יעשו זאת אני מבטיח להם את דמם ורכושם".
הבעיה הגדולה של רעיון המלחמה נגד הכופרים היא שלאורך חיי האסלאם החל מהיום שבו הח'ליף הראשון נכנס לתפקידו ועד ימינו, השתמשו שליטים מוסלמים במכשיר הג'יהאד נגד יריבים פוליטיים, בעיקר במסגרת הסכסוך בין השיעה והסונה, והפכו אותו לקרדום להילחם בו נגד מתנגדיהם הפוליטיים כמו גם להגדיל את עושרם על חשבון העם. אנשים רבים "מביני עניין" הבינו לאורך הדורות שהם אינם מזדהים עם הג'יהאד של קנאי האסלאם ולכן חלקם ניסו לתקן את הפגמים באסלאם וחלקם עזבו את האסלאם ללא שוב.
אחת הדרכים לתיקון האסלאם הייתה הגרסה הצוּפית של האסלאם. החל במאה השביעית לספירה, קמו כיתות ספיריטואליסטיות שכונו בשם כולל "צוּפים". כיתות אלו שמו את הדגש על הקשר הנפשי והרוחני הישיר של המוסלמי עם אללה, והמעיטו במשקל של ענייני העולם הזה והנאותיו. הצוּפים לא התעסקו עם שלטון, כוח ושררה, הזניחו את הפן הכלכלי של החיים והסתפקו במעט ההכרחי להמשיך ולחיות. כיתות אלו ראו בג'יהאד את המאבק הפנימי של האדם נגד יצר הרע המנסה כל העת להסיטו מדרך הישר ולהפילו במלכודת החטא.
המציאות העולמית מראה שברבות ממדינות העולם הלא-אסלאמי – ארה"ב, אירופה, רוסיה, סין, הודו, ישראל ועוד – דתות אחרות נמצאות מעל האסלאם ואפילו מדכאות את המוסלמים החיים בהן. הצוּפים אינם יוצאים למאבק נגד מצב זה שכן הם אומרים: "אם מצב זה קיים אז הוא תוצאה של החלטת היושב במרומים, ואם הוא החליט שכך יהיה המצב, מי אנחנו שנצא נגד ההחלטה האלוהית?"
כיום הכיתות הצוּפיות מהוות כחמישה אחוזים מהאסלאם, ואין להם כל השפעה על הקנאים הג'יהאדיסטים שיעשו את כל שביכולתם כדי להביא את האסלאם למעמד הראוי לו על פי הכלל הראשון שלו: "האסלאם עליון ושום דבר איננו מעליו".
במאמרים הבאים נדון בכללים נוספים, חשובים לא פחות.
