משבר הקורונה ממשיך לחשוף בפנינו אמיתות קשות על החברה הישראלית החדשה. פעם התגאינו בעוצמת הסולידריות והערבות ההדדית בישראל, במיוחד בעיתות משבר. לא עוד. בעידן הישראלי החדש, כל אחד לעצמו. לא אצל כולם, כמובן, אבל זה הלך הרוח. מגפה עולמית משתוללת זה שנתיים, ולאחרונה היא כוללת גם זן חדש שמדביק במהירות שיא. לכולם ברור שהדרך העיקרית לבלום את התפשטות הזן היא להימנע מנסיעות לחו"ל שאינן הכרחיות. אבל סחבק לא פראייר; הוא צעיר ובריא, ואולי גם מחוסן שלוש פעמים, וממילא מרגיש שמצבו די בטוח. אז למה שיימנע מקפיצה קטנה לחו"ל, אם כל התועלת היא למנוע את הדבקתם של אחרים, יותר רגישים ממנו?
גם במי שאמורים להיות ארזים נפלה שלהבת. מנהיגי המדינה הולכים בעקבות הציבור, במקום להוביל אותו. דוד בן־גוריון נהג לומר "אני לא יודע מה העם רוצה, אני יודע מה רצוי לעם". זה אומנם משפט שעלול להיות מסוכן במסר הדיקטטורי כמעט שלו, אבל בן־גוריון ידע שלעם גם לא רצויה דיקטטורה. בכל מקרה, המשפט הזה בוודאי שידר מנהיגות שמוכנה להתעמת עם הרגש הציבורי. רוב המנהיגים היום, לעומת זאת, מעדיפים לתת לציבור להוביל.
שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון יודעת בוודאי שחיסוני הילדים הם רכיב מרכזי ביכולת למנוע עוד מגפה המונית. אבל למה שתתעמת עם הורים מתנגדי חיסונים? אז היא מעדיפה שהחיסונים לא יינתנו בבתי הספר, וכשהמגפה מאיימת להתפשט והיא מבינה שהציבור דווקא עלול להתקומם נגדה, היא פתאום משנה גישה: תמיד תמכתי בחיסונים בתוך בתי הספר, אבל אתם לא נותנים לי מספיק ניידות.
גם רבים מהשרים האחרים משתדלים לא להצטייר כ"ילד הרע" שמטיל גזירות על הציבור. הם השרים הטובים, שרוצים למנוע הגבלות; בסתר ליבם הם מקווים שיימצאו די שרים רעים שיתמכו בגזירות, כך שההגבלות יוטלו אבל הם לא יואשמו בכך. הצרה היא שגם השרים האחרים לא מתנדבים לשאת בנטל.
הגרועים ביותר הם כמובן נמנעי החיסונים, בגלל התנגדות מפורשת, בגלל עצלות או בגלל ההנחה שיוכלו להסתדר עם פחות חיסונים. זה הרי לא ייאמן: בכל המגפות הגדולות בהיסטוריה אנשים היו מוכנים למכור הכול תמורת חיסון. גם בימינו אפשר להניח שרוב תושבי אפריקה היו שמחים לקבל את כל החיסונים שיותר ממיליון ישראלים יכולים לקבל בכל רגע נתון אך נמנעים מלקבל.
להתנהגות הזו יש כנראה שני הסברים עיקריים. האחד הוא תרבות הפינוק. במערב וגם בישראל הורגלנו לכך שהכול בהישג יד, והכול מגיע לנו. כשמוצע לנו חיסון מציל חיים, יש בינינו מי שמתפנקים: שמענו שיש קצת תופעות לוואי, ובכלל, למה למהר? הרי גם בעוד שבועיים, כשהמגפה תתגבר, החיסון בוודאי יהיה בהישג יד. ומה פתאום שיחייבו אותנו להתחסן, או שיטילו הגבלות על המסרבים להתחסן? מה, אנחנו לא מדינה דמוקרטית?
זה טיבם של מתעכבי החיסון. ההסבר להתנהגותם של מתנגדי החיסון כנראה אחר. הוא נוגע להשחתה של המערכת הציבורית. התרגלנו שהפוליטיקאים, הפקידות הבכירה ושאר אנשי הממסד דואגים לעצמם ולביתם, עד שאנחנו כבר לא מאמינים שהמדיניות שלהם הפעם באמת דואגת לנו. חייבת להיות פה איזו קומבינה, או מלכודת קונספירטיבית: שותפות שפלה בין חברות תרופות לבכירי מערכת הבריאות מתוך כוונה להרוויח מיליונים על גבם של האזרחים, או להשתיל בגופם שבבים שיהפכו אותם לעבדי המערכת. הנה ההוכחה שהשחיתות לא רק מזיקה כלכלית אלא עלולה לגרום נזק אסטרטגי, מפני שהיא מערערת את האמון הבסיסי החיוני בין האזרח לרשויות.
את נזקי תרבות הפינוק והשחיתות נצטרך לתקן במשך זמן רב. אבל הזמן הזה לא עומד לרשותנו כרגע מול המגפה. את נזקי אובדן הסולידריות והאחריות הטבעית צריך למנוע כרגע בחקיקה ובאכיפה נוקשות – בעיקר באכיפת הדרישה לתו ירוק בכל מקום ציבורי, שלא תאפשר ללא מתחסנים לסכן את חייהם של רבים אחרים. הזכות לחיים קודמת לכל זכות אחרת.
