השבוע איבדתי את הקול. לא, אני לא מתכוון להתלונן שוב שלקחו את הקול שלי לעזאזל. זו לא מטאפורה פוליטית. אשכרה הלך לי הקול.
זה התחיל כמו תקלה ברכב. בערב יום שלישי התחלתי לחוש חריקות קלות במהלך הדיבור. ניסיתי להתניע ולהתחיל לדבר מחדש, אבל החריקות המשיכו. בקטנה, אמרתי לעצמי כמו בכל פעם שאני שומע רעש מוזר מהרכב: נלך לישון, נקום, זה ייעלם.
בענייני מכוניות ההחלטה הזאת נגמרת רע בדרך כלל – החלפת רצועת שקר כלשהו במחיר 5,900 שקל לא כולל מע"מ. כשזה מגיע לגוף, תאמינו לי, מומלץ עוד יותר להקשיב לו, כי בבוקר יום רביעי התעוררתי, פתחתי פה, ניסיתי להגיד משהו – וכלום לא קרה. כחכחתי את נשמתי לדעת, שתיתי כוס מים וניסיתי שוב. הקול שיצא ממני הזכיר שילוב בין כרמלה מנשה ובין ציפורניים על לוח.
אני מודה שנלחצתי לפחות כמו שנגר נלחץ כשקורה לו משהו ליד. הקול שלי – אזהרת קלישאה נוראית – הוא כלי העבודה שלי. אני לא יכול לשבת ברדיו, להשמיע שירים שקטים ולשתוק במשך שעתיים. או לשבת באולפן הפטריוטים ולסמן בידיים כמה אני כועס, או מאוכזב או עצבני. הדבר היחיד שאני יכול לעשות בפנטומימה הוא את קיר הזכוכית המטופש שחנוך רוזן בנה עליו קריירה. אפילו מדרגות נעות אין ברפרטואר שלי.
אז עשיתי מה שכל אדם נורמלי היה עושה, ונכנסתי לחרדה קיומית. מה אם הקול לא יחזור? מה אם אצטרך להחליף מקצוע? מה אם כשהקול יחזור הוא יתחלף לקול של ילדה בת 12 מרמת־השרון, וכשאני אכעס ברדיו אנשים יעבירו תחנה כי נמאס להם לשמוע את הילדה שמתבכיינת ברדיו?
רצתי לגוגל לחפש מתכון לגוגל מוגל, ונכנסתי לעמוד של תרופות סבתא לצרידות. התחלתי לעבור אחת־אחת. הראשונה הייתה בצל עם דבש: לקחתי לי חתכת בצל, מזגתי עליה קילו דבש, ונגסתי. האמת? לא נורא כמו שזה נשמע, אלא הרבה יותר. כדי להתמודד עם הטעם שכנעתי את עצמי שאני יושב במסעדה תל־אביבית מפונפנת ומזמין לראשונה את מנת "עקצוץ מתוק", שמתוארת כ"ארבעה פלחי בצל נבוכים מתעלסים עם מלכת הדבורים – 72 שקל".
הבצל נכשל אז עברתי לתרופה הבאה. אני פתי של דוקטור גוגל: יש מצב שאיפשהו בקריית־עקרון יושב ילד בן 15 שמחפש מחלות ובעיות רפואיות וממציא להן תרופות סבתא כדי שאיזה דביל מרמת־גן ינסה אותן. גם אם היה כתוב בעמוד לקפוץ על רגל אחת בזמן שהלשון נוגעת בחך העליון הייתי מנסה. אז הכנתי גוגל מוגל, חיממתי חלב, הוספתי חלמון ונגיעה של דבש, ושתיתי.
א־לוהי הצרידות, איפה היית כל השנים? מדובר במשקה פלאי, שלדעתי הוכפש במשך מאות שנים בידי אנשים שלא רצו שעוד אנשים יגלו את הטעם המופלא הזה. דפקתי שלוש כוסות של גוגל מוגל והתענגתי על כל רגע. לצרידות זה לא עזר, אבל וואו כמה שזה טעים.
בזבוז של ביקור רופא
אחרי עוד כמה תרופות סבתא – כולל חליטת זעתר, תותים ומשקה אלוורה מזעזע – החלטתי לפנות לתחום טיפול נישתי: הרפואה הקונבנציונלית. ביקשתי מאחי הצעיר, שהוא שחקן תיאטרון ובמאי, איזה טיפ של שחקנים שקמים בלי קול ביום של הצגה. הוא מצידו מיד הפנה אותי לרופא סודי של האליטה, שמטפל באנשים כמוני.
הגעתי אל המרפאה בסביבות ארבע וחצי. המזכירה בכניסה אמרה לי שאני כבר נכנס היא רק צריכה לקחת קצת פרטים; סימנתי לה שאני לא ממש יכול לדבר, אבל היא התעקשה. אחרי שנאנקתי כדי לספר לה מה הכתובת, מה הטלפון, בן כמה אני וממה אני סובל, היא הכניסה אותי לרופא. איזה בזבוז: הרופא הכי מגניב, מצחיק ונחמד בעולם נופל עליי דווקא כשאני לא יכול לדבר. האיש שלף בדיחות, הביא רפרנסים, נתן טיפים, העניק משמעות, ענה על שאלות קיומיות, הסביר לי "האדם לאן", ואני יושב מולו כמו בוק ומחייך.
אחרי רבע שעה הוא גם בדק אותי. בדיקה נעימה כזאת: מכניסים לך מצלמה קטנה לאף ודוחפים אותה בדיוק עד למיתרי הקול, לא רחוק משקדי "אם הוא נכנס עוד קצת אני מקיא עליו". "שמע, יש לך דימום קל ונפיחות, הייתי ממליץ שתסתום קצת", הוא קבע. צחקתי בלי קול, הוא רשם לי כמה תרופות שיעזרו להחלמה, והמליץ לי לדבר כמה שפחות. בנקודה הזאת שאלתי אם הוא מכיר אותי ואת תוכנית הרדיו שלי. הוא ענה שכן, וחייך. יצאתי מהמרפאה בחשד קל שהוא רופא שמאל שהשתיק איש ימין, אבל הבנתי שהפה הזה צריך לנוח קצת בימים הקרובים.
החלק הכי מבאס ברופא שאשכרה קובע שיש לך בעיה רפואית: אני עצמאי. הוא אשכרה הציע לי שבועיים מחלה, ואמרתי לו שאין לי בוס לתת לו את הפתק. אם אני לוקח שבועיים מחלה אני לוקח גם שבועיים הכנסה.
עצות מהדוקטור
הגעתי הביתה ושיתפתי את ד"ר זמרי בהמלצות. לקחתי דף נייר, וכתבתי לה שהרופא המליץ לי לשתוק קצת. היא אמרה לי שהיא המליצה על זה כבר מזמן, בלי לשלם 900 שקל. וגם היא דוקטור.
הרחבתי ואמרתי לה שהרופא המליץ בימים הקרובים לדבר כמה שפחות, ואם מוכרחים – אז ללחוש. שירן הפכה את זה למשחק מגניב עם הילדים: ביומיים הקרובים כולם לוחשים בבית. בהתחלה זה היה חמוד ומצחיק, כששני זאטוטים לוחשים לך "יש לי קקי", אבל הבעיה היא שאחרי כמה שעות של לחישות התחלתי להרגיש כאילו אנחנו משפחה יהודית שמתחבאת בעליית הגג של השכנים הנוצרים טובי הלב שלהם ב־1944, אז ביקשתי מכולם להפסיק.
בבוקר למחרת הרגשתי טוב יותר. הקול לא חזר, אבל הפכתי מכרמלה מנשה לילד בר מצווה שמתאמן על ההפטרה. לקחתי הפסקה של יומיים מהטלוויזיה והרדיו, ושתקתי לעצמי בבית. האמת, יש בזה קסם: זה מפנה לך את הראש, נותן לך שלווה פנימית ומספק קצת מנוחה מהיומיום. וחשוב לי שתדעו שאני לא ציני כשאני כותב את זה; ממש לא; אני סתם משקר. זה נורא. תחזיר לי את הקול שלי בבקשה! והפעם אני מדבר אליך שם למעלה, לא לבנט. עליו כבר ויתרתי.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
