ראש האופוזיציה רכש לאחרונה זוג נעלי ספורט חדשות. "כל ריצה מהחדר למליאה זה 400 מטר", מתלוצץ נתניהו. בליל התקציב תועד כשהוא מהלך מסביב למליאה, ועכשיו הוא מוביל טרנד חדש ומצולם של ספרינטים במסדרונות בדרך להצבעות. ראש הממשלה לשעבר היה לאופוזיציונר למופת. בזמן שבנט מתמודד עם האומיקרון ועם איראן, הוא לא שוקע ברחמים עצמיים אלא מסתער כדי להנחיל לקואליציה כל תבוסה אפשרית. אבל כשהוא מביט לאחור הוא מגלה שחברי המפלגה שלו לא ממלאים את השוחות.
מרכז האופוזיציה יריב לוין, נאמנו ואיש סודו, מוביל את אסטרטגיית ה"צומוד" הפרלמנטרית. מאבק בכל הצעת חוק קואליציונית, תמיכה בכל יוזמה אופוזיציונית, עבודה עם המשותפת היכן שרק אפשר – העיקר הניצחון, לא חשוב על מה. הממשלה תיפול מתוך עצמה, הוא משנן לח"כים של הליכוד, אנחנו רק יכולים להרחיב את הקרעים הטבעיים שבה ולהאיץ את התהליך.
אבל מתברר שגם האופוזיציה יכולה לקרוס לתוך עצמה. המפלגה הגדולה בישראל היא גם העצלה ביותר. בטבלאות הנוכחות בכנסת, כמעט כל המקומות הראשונים מלמטה תפוסים בידי בכיריה. השותפים לבלוק, בעיקר סמוטריץ' ודרעי, מתחילים לאבד סבלנות. המסר שלהם השבוע, בנפרד, היה קצר ועצבני: "הליכוד שכח מה זה להיות אופוזיציה. אנחנו לא יכולים לשלוח את הח"כים שלנו להתאבד על הצבעות כשהם רואים את הליכודניקים בחו"ל או באילת".
לוין מתוסכל. הוא מסכים עם כל מילה ויש לו גם מה להוסיף, אבל הוא מזכיר לשותפיו שהסיעה שלו מורכבת יותר. מלבד סמוטריץ' עצמו, כמעט כל חברי סיעת הציונות הדתית הם ח"כים טריים וממושמעים. איש מהם לא טעם מן השררה. ההצבעות לא קטנות למידותיהם. הם מגישים שאילתות והצעות לסדר בלי לחוש פחיתות כבוד או להשתעמם. גם בש"ס, למעט יעקב מרגי החרוץ וכמובן דרעי עצמו, כל הח"כים הם בני הדור הצעיר והצייתן. בניגוד לליכודניקים שחומקים מהמליאה כדי לנדוד בין בר־מצוות לבריתות שחוגגות משפחות חברי המרכז, גם לא מרחפת עליהם אימת הבחירות המקדימות. הם לא נדרשים לנדוד בין אירועים פוליטיים ושמחות כדי לטפס במעלה הרשימה, אלא רק להפגין נאמנות ליו"ר ונחישות במליאה. יהדות התורה היא היחידה באופוזיציה שמתחרה בליכוד מבחינת ותק הח"כים, אבל שם הוא תורגם תמיד לניסיון פרלמנטרי ולעבודה סיזיפית בוועדות, שמפצה על נטייתם של חלק מהוותיקים לדלג לפעמים על הנוכחות במליאה.
ביום רביעי נרשם השיא. הגיוס המלא של חברי האופוזיציה צומצם השבוע ליום הצבעות יחיד. מ־11 בבוקר ועד 8 בערב, שבוע עבודה פרלמנטרי של תשע שעות בסך הכול. אפילו בזה חברי הכנסת של הליכוד לא עמדו. בהצבעה על הצעת חוק של שמחה רוטמן זיהה לוין אפשרות לנצח את הקואליציה, שהופיעה בנוכחות חלקית במליאה – רק 55 חברים. אבל כשנספרו האצבעות התברר שמצד האופוזיציה, כולל המשותפת, נכחו 51 בלבד. שישה ליכודניקים הבריזו, אף שהיו יכולים להטות את הכף. לוין, אדם מתון מזג בדרך כלל, התפוצץ. לח"כים הנעדרים שהבטיחו שהם "בדרך" הוא הציע לעשות פרסה ולחזור הביתה. בדרך הם כבר ראו את שמותיהם מתנוססים ברשימה השחורה שהעלה לפייסבוק שלו.
אחרי ששיתף את מסדר הבושה שערך לוין לח"כים, התפנה נתניהו להיכנס חזיתית בישראל כ"ץ. סדרת הארוחות המשותפות של בני הזוג נתניהו ובני הזוג כ"ץ, ״באווירה אישית וחברית״, כפי שהעיד המארח עצמו רק לאחרונה, נשכחה כלא הייתה. תילי תילים של פרשנויות פנים־ליכודיות על הרומן הפוליטי בין יו"ר המפלגה ליו"ר המזכירות, ועל הצילומים המשותפים לצד הרעיות שרה ורונית, נשטפו השבוע במחי שלושה־ארבעה ציוצים תקיפים של נתניהו. הסיבה הרשמית למתקפה היא שכ"ץ תומך – או ליתר דיוק, אינו נאבק – בליכודניקים החדשים.
כ"ץ לא הבין מאיפה זה בא. הוא אמנם לא מזדרז להתעמת עם קבוצת המתפקדים החזקה, אבל חברים אחרים בתנועה עשו למענה הרבה יותר – כולל הופעה בפני בית הדין. מדוע יצא קצפו של נתניהו דווקא עליו, ובכזו עוצמה? בליכוד היה מי שהסביר: אחרי הסרת האבטחה מבני משפחת נתניהו, מסלול המימון היחיד דרך הליכוד הוא מכספי המתפקדים, לפי יועמ"ש המפלגה. מהלך כזה דורש את אישור המזכירות, וכ"ץ, שעומד בראשה, לא התנדב להציע את הסיוע הכספי למשפחת נתניהו, ולכן סומן. כ"ץ עצמו דוחה את התיאוריה הזו, ומציין שנתניהו מעולם לא פנה אליו בנושא.
מקורות אחרים בסביבתו דווקא לא שוללים את ההסבר. לשיטתם נתניהו אינו מעוניין בעימות רחב עם כ"ץ, אלא רק סגר חשבון באופן נקודתי. בין כך ובין כך, מי ששוחח השבוע עם נתניהו הופתע מהלהט שבו הוא מדבר על הליכודניקים החדשים. אין ביטוי שהוא חוסך מהם: באים לרסק את הליכוד, גיס חמישי, סוסים טרויאניים, דגלים שחורים. הוא הופתע לגלות באיחור על החלטת בית הדין, והחליט להיאבק בה בכלי האולטימטיבי – הרשתות החברתיות. לשיטתו, הח"כים יגלו שדיל של אלפי קולות עם הקבוצה שמבקשת לשנות את הליכוד מבפנים יעלה להם באובדן תמיכה של עשרות אלפי מתפקדים אחרים.
קדחת הפריימריז שאחזה במפלגה קצת מוזרה, אגב, בהתחשב בכך שהממשלה יציבה בינתיים. נתניהו מצהיר שאין לו התנגדות לקיים בחירות לראשות התנועה, אם הטוענים לכתר יתעקשו, אבל מציין שחבל לבזבז 8 מיליון שקלים מקופת המפלגה כדי לקבל תוצאה ידועה מראש. אולי זה המסר העיקרי שעולה מהעיסוק המופגן של נתניהו בפוליטיקה המפלגתית: גם אם מישהו בנה על פרישה מתקרבת, הוא כאן כדי להילחם עד אחרון המתפקדים.
בלי חדווה ובלי ההקלה המתבקשת, החליט דרעי לחתום על הסדר הטיעון שיסיים את החקירה נגדו. לב המשא ומתן (כפי שדווח כאן לפני כמה שבועות) היה בשאלת הקלון, ובסוגיה הזאת אין הכרעה בינתיים. דרעי לא הסכים להסדר הכולל קלון, ומנדלבליט לא ויתר עליו; בית המשפט שיתבקש לאשר את ההסדר לא יידרש לעניין כי דרעי יתפטר מהכנסת. בית המשפט יתרץ את הקושיה בבוא הזמן. כשדרעי ירצה לשוב לשולחן הממשלה הוא ייתקל בעתירות. בפעם שעברה כשביקש להתמנות לשר הפנים, אחרי שהורשע באותו המשרד, בג"ץ דחה את העתירה שביקשה למנוע ממנו לשוב ל"זירת הפשע" והכשיר את המינוי ברוב של שניים מול אחד; אבל גם שופטי הרוב ציינו שזהו "מקרה גבול". כפל ההרשעות יציב את דרעי בעמדה נחותה בהרבה בפעם הבאה שעניינו יגיע להכרעה שיפוטית.
עד שהיום הגורלי הזה יגיע, דרעי מתכוון להמשיך להנהיג את ש"ס מחוץ לכנסת. לשותפיו בהנהגת האופוזיציה הוא הבטיח שימשיך להתייצב בכנסת, גם אם לא במליאה ובלילות הפיליבסטר וההצבעות. כיו"ר מפלגה הוא ימשיך להיות זכאי ללשכה במשכן, כמו זו שהייתה לאבי גבאי אחרי שנבחר לראשות העבודה בלי שהיה חבר כנסת. במקביל יפעל מהלשכה הנוחה יותר במשרדי ש"ס בהר חוצבים. דרעי מבטיח להקדיש זמן לשטח, לפעילים ולרשויות המקומיות, והוא יהיה גם חופשי לעשות לביתו.
אבל בהנהלת האופוזיציה לא מאושרים. דרעי הוא ממובילי המאבק נגד הממשלה. הוא הנהיג את הסיעות החרדיות להקים את "מטה המאבק", שנועד רשמית להילחם על זהותה היהודית של המדינה, ומעשית להרחיק את הצמד פרוש ואייכלר ממחשבת פיגול של שיתוף פעולה עם הקואליציה. באותו כינוס גם תבע מחבריו להפסיק להקדים שלום לאנשי הממשלה. דרעי הוא גם איש הקשר בין בלוק נתניהו ובין ראשי הרשימה המשותפת. מאמצי התיווך שלו הניבו לא פעם שיתוף פעולה פרלמנטרי שמשתרע מאיתמר בן־גביר ועד אחמד טיבי. הוא גם המועמד היחיד המוסכם על טיבי להצבעות אי אמון קונסטרוקטיביות. בגלל ההשלכות הפוליטיות האלה, מנדלבליט מבקש להציג את ההתפטרות כהחלטה של דרעי ולא כדרישה של היועמ"ש, במטרה לדחות את ההכרעה על הקלון. דרעי מצידו ינסה להוכיח לחבריו שהוא מודה אבל לא עוזב.
