לפני שלוש עשרה שנים, כשבננו הבכור נולד, סיפר לנו ידיד שגם אשתו בהריון ראשון. שמחנו איתו מאוד ואז בפנים קצת עצובות, הוא אמר: "כן, אבל מבאס שאני לא אוכל להמשיך ללמוד". "למה?", שאלנו. חשבנו שהוא מתכוון לקחת חופשת לידה ולהיות בבית עם הקטנה שתגיע, למרות שהוא אוהב מאד את הלימודים שלו. אבל הוא אמר: "כי תינוקת עולה בערך 17 אלף שקל, כמו שכר לימוד שנתי". ואז הוסיף בטון קצת מתנצל "וגם בשביל לקנות לה הכל כמו שצריך".
אנחנו הכרנו שמה שתינוק קטנטן זקוק לו הוא אמא ואבא, חלב אם (אם אפשר), טיטולים, עריסה שאפשר גם לבנות או לאלתר ואקססוריז נוספים כמו עגלה ושידה שאפשר למצוא ביד שנייה או להשאיל מחברים. כל זה לא עולה כמו שכר לימוד שנתי. מה שכן עולה כמו שכר לימוד הוא כל מה שהכניסו לרשימת ה"כמו שצריך": "צריך" להיכנס לרשת מוצרי תינוקות מכובדת, להסתובב שם עם רשימה ארוכה ודיילת מכירות ולגהץ בקופה את כרטיס האשראי. ככה אנחנו מרגישים שהתחלנו ברגל ימין את חובתנו כהורים.
אנחנו נכנסים להורות בהבנה שזו משימה כל כך גדולה ומורכבת שאין לנו מושג איך נצלח אותה, אז לפחות נתחיל אותה מנקודת פתיחה טובה כדי להשקיט את המצפון. "הייתי בסדר וקניתי לילד כל מה שהוא צריך. כמו שצריך". ככה המצפון שלנו שקט, לפחות שנה שנתיים. ראו המשווקים השונים כי טוב, וברשתות למוצרי ילדים ותינוקות הורים מותירים אחריהם אלפי שקלים.
"בשביל הילדים" נהיה קלף סחיטה מספר אחד: מה, את לא רוצה להיות אמא טובה? לא תקני לילד שלך, כמו כולם? הפרסומות כמובן רוכבות על המצפון ההורי: "לילד שלך מגיע את הטוב ביותר". הן מבטיחות שלמרות שבסבך החיים אין לך מושג מה הטוב ביותר לילד שלך, במוצר אחד או שניים הם יוכלו לכוון אותך ולגלות לך מה הטוב ביותר. קנית לילד את אותו מוצר מבטיח? לפחות בדבר אחד את יודעת שקנית לו את הטוב ביותר.
אולי זה ככה בכל העולם. אולי יש שיגידו שבמדינת ישראל טרללת הילדים היא מוגזמת ויש לה הרבה השלכות. כמה קשה להיות כאן זוג מאותגר פוריות, או זוג שבוחר לתכנן את המשפחה שלו אחרת. גם "אל-הוריות" תמיד תתקבל בפקפוק בכוונות, כי איך יכול להיות שמישהו נורמלי לא רוצה ילדים?
קלף "הילדים" הוא קלף חזק ועתיק יומין אצלנו. עוד כשיעקב פוגש את עשיו הוא אומר לו "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה". כלומר, יעקב אומר לו: לך עשיו, אולי יש תכניות אחרות שצריך בשבילן ארבע מאות איש חמושים, אבל לי יש ייעוד אחד מרכזי: להמשיך את עם ישראל. הילדים מכתיבים לי את הקצב. את קצב ההליכה ואת כל קצב החיים.
מעבר לערך המשפחה היהודית, אני חושבת שבמדינת ישראל הצורך להגן על הילדים הוא צורך קיומי שגובל בהיסטריה, שכן בקצה כל ילדות אורב לו הצבא. שם, לצערנו, כבר לא נוכל להסיע את הילד כמו שמסיעים לחוג, לא נוכל להשאיר אותו בבית כשיש סופת כרמל בחוץ והגרוע מכל, כמו ששר חנן בן ארי באותה שורה שגורמת לי למרר בבכי: "אני לא אספיק להגיע, לספוג במקומו את הקליע". אולי זו הסיבה שהורים בישראל נכנסים למסכת פיצויים ארוכת שנים, לאורך שנות הילדות, בכל השנים שעוד אפשר להגן, לקנות, לפצות, לשמור עליהם עטופים ומוגנים.
"הקרב על חיסון הילדים" שהעלה הילוך בשבועות האחרונים הוא עוד גילוי של הלב ההורי שלנו שמוכן "לעשות הכול בשביל הילדים". צריך לזכור שכול ההורים כולם, גם מי שרץ ראשון לחסן את הילדים, גם מי שלא רוצה בינתיים וגם מי שלא רוצה בכלל – כולם מונחים בתוך אותו רצון קמאי לשמור על הילדים, בכל מחיר.
