חדשות לבקרים אנחנו נתקלים במקרי אלימות בפזורה הבדואית. סחר בנשק, מקרי רצח, אלימות. נדמה כי האירועים שפורסמו בתקשורת לאחרונה לקוחים ממערבון ורחוקים שנות אור ממדינה דמוקרטית מתוקנת. יתרה מכך, אם המצב הנוכחי ימשך, הגרוע מכל עוד ככל הנראה לפנינו. דורות שלמים גדלים בפזורה במדינה שהיא איננה ישראל בשום פרמטר חינוכי, טכנולוגי או תעסוקתי ואנחנו מתחילים לשלם על כך מחירים.
אם לצורך הדיון נניח לסיפור האכיפה, יש להתמקד במערכת החינוך. מערכת החינוך לא יכולה להמשיך להתייחס לפזורה כמקשה אחת כפי שדין הרצליה לא כדין קריית שמונה. אופי היישובים בפזורה, התנאים והגישה למערכות הציבוריות שונה בתכלית ממקום למקום. ביום שנבין שילד שגדל באבו תלול שם יש תכנית חינוך מקיפה, גדל במציאות שונה מילד שגדל בערערה, התקדמנו.
אבל הבעיה היא בעיה רוחבית ולחשוב שכל סיפור האלימות נמצא רק באזור אחד בארץ, זו תמימות. מדובר בתופעה שאינה בעיית אד הוק אלא תוצאה ישירה של קוטביות בחברה הישראלית, הזנחה של שנים וחוסר יכולת של המערכת לייצר פתרונות לטווח רחוק, והקורונה כמובן, לא סייעה בפתרון. שנה שלמה של למידה מרחוק, חרדה ממגפה עולמית וחוסר באינטראקציה בין אישית גבו את מחירם הנפשי על הילדים. שלל מחקרים שאין בהם באמת צורך, מראים שהמגיפה הנפשית כאן כדי להישאר ותוצאתה הישירה היא האלימות הגוברת, ובשלה העת לדבר על פתרונות ישימים, מערכתיים והוליסטיים.
"יום נגד אלימות" בבתי הספר למשל אינו פתרון פרקטי כמו יועצת חינוכית לכל בית ספר, ולא בכל בית ספר אפשר לקיימו. אמירות כמו "שיח מכבד" אינן תורמות אם אין מערך פסיכולוגי מינימלי שמסוגל לתמוך בצוות בתי הספר ובתלמידים. כן, הגיע הזמן לומר באומץ שבתי ספר המצויים בקשיים תקציביים מוותרים בקלות על התמיכה הנפשית בצוות ובתלמידים, ודואגים בצדק לקשיים היומיומיים. פסיכולוג בכל אשכול של בתי ספר, הנגשת הפסיכולוגים החינוכיים והשקעה תקציבית כדי לעצור את גל האלימות הם המינימום הנדרש. עלינו להיות עם היד על הדופק, לגלות את המצוקות של התלמידים הרבה לפני שהן הופכות לאלימות.
תלמידים בכלל, ותלמידים בפזורה בפרט, צריכים "חליפה חינוכית" שמסתכלת יותר לעומק. ילד עם חרדות שלא ישן בלילה, יקום לבית הספר עצבני ויהיה אלים כלפי הסובבים. בשנים האחרונות פיתחנו שיטה שבוחנת את המצב הנפשי של הילדים. האם הם ישנים כמו שצריך, משתלבים חברתית, במסגרתה נבנית עבור כל תלמיד תכנית שתאפשר לו להתקדם בהתאם למצבו. תלמיד צריך מטרות אמיתיות שקשורות לעולם בו הוא חי ולעולם בו הוא ירצה לחיות. תארו לכם שמדדי ההצלחה יותאמו אליו ולא יבחנו על פי המיצ"ב או יחידות לימוד כלליות ומספרים על פיהם נמדדים ילדים ממרכז הארץ שזוכים לכל המעטפת החינוכית והרגשית.
החדשות הטובות הן שיש כבר תכנית כזו וצעדים פרקטיים שניתן לבצע על מנת לשנות את המציאות. תכניות חינוכית עבור נוער בסיכון מהפריפריה, מודלים שיאפשרו למדוד צרכים נפשיים של התלמידים לפני יעדים לימודיים, שיתוף פעולה עם העיריות והרשויות המקומיות וליווי נוער בערים המעורבות ועוד.
ראייה הוליסטית של הצרכים הנפשיים של התלמידים יחד עם תכנון אסטרטגי של מערכת החינוך לטווח הרחוק יאפשרו גם כאן פתרון שאינו "פלסטר", אלא שורשי. כל שנדרש עבור שינוי שכזה היא תכנית שאינה תלויה בממשלה שמתחלפת, אלא בחזון, החלטות ותיעדוף אחר.
כותב הטור הוא מנכ"ל רשת אורט ישראל, צביקה פלג
