זה היה אמור להיות שבוע חגיגה לאמנות הישראלית. מוזיאון רמת גן, מוזיאון עירוני שהוקם בסוף שנות השמונים וסבל שנים מתדמית שלילית של מוזיאון לא מוצלח, ללא קו אמנותי מגובש, פתח את שעריו מחדש. זה קרה לאחר תהליך ארוך של שיפוץ ובניה מחדש.
בשיפוץ המוזיאון הושקעו סכומי כסף נכבדים, שטחי התצוגה חודשו והוכפלו ואל הדגל נקראה אוצרת ראשית חדשה, סבטלנה ריינגולד. כל התהליך הזה נועד לנער את התדמית המאובקת שרבצה מעל המוזיאון ולהעמיד את המוזיאון בשורה אחת עם מוזיאונים מובילים בישראל. פתיחתו של מוזיאון חדש היא מאורע חגיגי שעשוי לאפשר מקום גם לקולות חדשים.
זה באמת התחיל חגיגי. משרד האדריכלים שנשכר לעבודה (אפרת-קובלסקי) עשה עבודה נהדרת עם אתגרי השימור וההרחבה ויצר חללים מעניינים ולא שגרתיים. חללים כאלו מקשים לעיתים על הצבת אמנות, אבל מאפשרים לסוגים חדשים של אמנות לצמוח בין כתליהם. תערוכת החנוכה של המוזיאון החדש, שנפרסת על כל קומותיו ואולמותיו, קיבלה את השם "המוסד: המוזיאון והישראליות", והיא עוסקת במוזיאונים וביחסיהם עם החברה הישראלית (עוד לא הספקתי לבקר בתערוכה ולכן לא אעסוק בה).
בתוך המוזיאון, במערכת יחסים עם התערוכה הזאת בפרט ועם תפיסות מוזיאליות חדשות בכלל, מוצב מחסן המוזיאון ולו דלת זכוכית גדולה. דרך הדלת הזאת נשקפה באירוע הפתיחה עבודה שהספיקה בימים האחרונים להפוך לעבודה מפורסמת מאוד, מפורסמת מדי.
חשוב לתת טיפה רקע על מחסנים של מוזיאונים: במוזיאונים מודרניים מקובל שרוב מוחלט של האוסף לא מוצג באורח קבע אלא שמור במחסנים שאינם חשופים לציבור, ומחכה בסבלנות ליום שאולי יציגו אותו. במוזיאון רמת גן החדש החליטו על גישה אחרת: דלת המחסן שקופה והציבור יכול להציץ אל עבר כל אותן העבודות שלא מוצגות כעת. כפי שאפשר להניח, עבודות במחסן לא שמורות בצורה שאפשר להביט בכולן ומטבע הדברים, העבודות שהוצבו ליד הכניסה הן אלו שנצפו מהדלת והן נתפסו על ידי המבקרים כחלק מן התערוכה.
כאן אנחנו מגיעים ליצירה "ירושלים" של דוד ריב, אמן פוליטי ותיק, שכנראה שמעתם על הוויכוח המתוקשר סביבה. אין לי הרבה מילים טובות להגיד על העבודה הזאת. היא אכן פוגענית ומעצבנת, ובעיני היא גם ילדותית ולא עומדת ברף תחכום מינימלי שנדרש מסטודנט שנה ב' לאמנות.
ואחרי שאמרנו את כל זה, ההתנפלות של ראש עיריית רמת גן על המוזיאון והדרישה שלו להוריד את היצירה או שיסגור את המוזיאון, היא חמורה ומייאשת עוד יותר. דעת הקהל חשובה מאוד, בוודאי במוסדות שמממונים בכספי ציבור, אבל אנחנו לא יכולים לאפשר תרבות בה יצירות נתלות ומורדות במוזיאונים על פי תחרות לייקים בפייסבוק, או על בסיס החלטות שרירותיות של פוליטיקאים. זה לא הגיוני, זה כנראה לא חוקי וזה בטח לא חכם.
אני מוצא את עצמי מבואס מהסיפור הזה. איך ההבטחה הגדולה למוזיאון חדש נפלה תוך יום וחצי לריב עצום על אמנות ועל פגיעה ברגשות. עולם האמנות מתוסכל מאוד מההתנהלות הפוליטית וכנראה יחרים את המוזיאון, והציבור מתוסכל מרמת האמנות שהוא נחשף אליה ויתרחק עוד ועוד מעולם התרבות.
כך, במקום להביא תרבות לעוד אנשים, שוב התרחקנו.
