שלושים שנה וכלום לא השתנה

יום חמישי שעבר. שעות אחר הצהריים-ערב. גשם. ערפל וקור.
התהלכתי יחד עם שלושת ילדיי הגדולים ביישוב חומש החרב. איתי על ההר עוד אלפים רבים של יהודים טובים שבאו לזעוק את זעקת המחנה הלאומי. די להפקרת הביטחון. די לפגיעה בהתיישבות ודי לעצימת העין. אותן שעות החזירו אותי כ-30 שנה אחורנית בזמן.

תחילת שנות התשעים היו 'ימי אוסלו העליזים'. ממשלת רבין-פרס שועטת ודוהרת למימוש הסכמי אוסלו, הארץ חווה גלי טרור בלתי פוסקים ואני, בתחילת שנות העשרים לחיי, יחד עם רבבות אנשי המחנה הלאומי – יוצאים לרחובות למחות על הפקרת הביטחון. פגיעה בהתיישבות ותחילת עצימת העין.

עובר עשור, אמצע שנות אלפיים. הימים, ימי ההתנתקות. עכשיו אני כבר אבא צעיר ושוב אני יוצא לרחובות, הפעם עם שני ילדיי הקטנים, ויחד עם רבבות אנשי המחנה הלאומי האמיתי כדי למחות על… הפקרת הביטחון. פגיעה בהתיישבות והמשך עצימת העין.

עשור וחצי קדימה אני כבר באמצע חיי. ושוב אני מוצא את עצמי, הפעם עם ילדיי הגדולים, עולה לחומש אחרי עוד פיגוע קשה וזועק את זעקת המחנה הלאומי – די להפקרת הביטחון. די לפגיעה בהתיישבות ודי לעצימת העין.

סבב אחרי סבב אחרי סבב, עולם כמנהגו נוהג. כמעט שלושים שנה וכלום לא השתנה. דור חדש קם שגם הוא נכנס למעגל האינסופי של הפגנות. מחאות וזעקות. לא נראה שמעגל הקסמים אי פעם ייפרץ. מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש.

האומנם? האם באמת נגזר עלינו, אנשי המחנה הלאומי, להפגין ולמחות עשור אחרי עשור? האם אנחנו עושים משהו כדי להפסיק את הסאגה האינסופית הזאת? ובכן, לצערי הרב התשובה היא שלילית. הימין בישראל לא למד ולא לומד לקח. איננו מפנימים ואיננו מבינים שהפגנות הן לא המטרה אלא האמצעי.

רבים שואלים מה ניתן לעשות כדי שלא נמצא את עצמנו בעוד חמש, עשר ועשרים שנה מפגינים על אותם נושאים ונלחמים כדי למנוע את אותן גזירות. כל מי שמכיר את הקהילה הבינלאומית יודע שהמגרש שעליו המחנה הלאומי 'משחק' הוא לא המגרש הנכון.

לא כיכר רבין. לא כיכר הבימה.לא חומש ולא ירושלים. הכתובת נמצאת הרחק מכאן. היא נמצאת בזירה הבינלאומית. אם לא נבין שיש קשר ישיר בין מדיניות החוץ של מדינת ישראל בוושינגטון, בריסל, מוסקבה, פריז, לונדון, רומא וברלין לבין המציאות שלנו ביהודה ושומרון וירושלים, אזי נמשיך להפגין שוב ושוב.
קו ישיר נמתח בין וושינגטון לחומש. בין מוסקבה לעיר העתיקה בירושלים ובין לונדון לדרום הר חברון. אם לא ננהל מדיניות חוץ לאומית אקטיביסטית נמצא את עצמנו בלימבו אין סופי של הפגנות.

מאז הסכמי אוסלו מחנה השמאל עיצב מדיניות חוץ פייסנית, נגררת, ובעיקר פרוגרסיבית. נציגי ישראל בעולם 'מוכרים' את מדינת ישראל כדיסנילנד. ישראל היא מדינה כיפית. יש לנו חופים יפים. אוכל מדהים, נשים יפות ותרבות מרתקת. אפס עיסוק בהיסטוריה שלנו. כלום ושום דבר במסורת ומורשת שלנו. שתיקה רועמת ביחס לזכויות שלנו כאן. רק דיסנילנד אחד גדול.

האשמה מוטלת כולה על כתפינו. במקום להציב מדיניות חוץ אלטרנטיבית, אנחנו ממשיכים עם המדיניות הקיימת. במקום להפעיל את כל מנופי הלחץ שיש לנו כמדינה, ויש לנו המון מנופי לחץ, אנחנו מפחדים מהבעת דעה נחרצת. במקום לפעול על בסיס אינטרסים קרים אנחנו מחפשים ליטופים וחיוכים. כך, פעם אחר פעם אנחנו מוצאים את עצמנו במגננה במקום בהתקפה. בהתנצלות במקום בביקורת.

לצערי הרב, המחנה הלאומי התרכז בעשייה ברוכה בהמון תחומים חשובים: תקשורת, ביטחון, חינוך, אקדמיה, רווחה, כלכלה, חברה ועוד. משום מה, נושא מדיניות החוץ לא זכה להתייחסות ראויה מצד אנשי המחנה הלאומי.
מי שרוצה להציל את חומש כדאי לו לפעול בוושינגטון. מי שרוצה לשמור על הר הבית רצוי שיפעל במוסקבה. מי שרוצה לשמור על יהודה ושומרון שיתחיל לפעול בבירות העולם. אין קיצורי דרך. רק מדיניות חוץ לאומית אקטיביסטית יכולה לקדם את האינטרסים והערכים של המחנה הלאומי. אם לא נעשה את זה כבר היום, שלא נופתע כנפגש כבר בעתיד הלא רחוק בכיכר רבין או בגבעות יהודה ושומרון וחוזר חלילה.
מי שמוותר על וושינגטון סופו לוותר על חומש. מי שמתעלם מבריסל סופו להתעלם מירושלים.