לא הייתי רוצה להיות היום בנעליהם של כתבי 'הארץ' אהרן רבינוביץ' ושירה אלק, שחשפו את פרשת עבירות המין של הסופר החרדי חיים ולדר, וקודם לכן גם את עבירות המין של העסקן החרדי יהודה משי-זהב. בשני המקרים, ובהפרש של חודשים ספורים, הוליכו החשיפות למקרי התאבדות של מושאי התחקירים. חייו של משי-זהב עדיין תלויים בין שמיים וארץ, ואילו ולדר מת מירי אקדחו האישי, סמוך לקבר בנו שנפטר מסרטן. אבל דווקא בגלל הקושי הרגשי הטבעי להיות אחראי לחשיפה שהביאה להתאבדות הקורבן, חשבתי אתמול הרבה על השניים האלה, ועל הצורך לעודד גם את רוחם, לצד עידוד רוחם של הקורבנות, בשעה הלא פשוטה הזו. אלה בדיוק המקרים שבהם 'המוח צריך לשלוט על הלב', כגירסת האימרה החסידית, ולהבין שהחשיפות היו הכרחיות כדי לבער את הרע מקרבנו, ולתוצאות הנוראיות אחראי האדם שהחליט ליטול את חייו במו ידיו. אף אחד מהעיתונאים, ובוודאי גם לא אף אחד מקורבנות העבירות, לא אילץ אותם לכך.
הגמרא אומרת: 'אחד מן החבורה שמת – תדאג כל החבורה'. במובנים רבים, משי-זהב וולדר היו בני אותה חבורה. אחד מהם אמנם נחשב תמיד לשייגעץ בשולי המחנה, והשני לבן יקיר הנערץ, אבל נקודת הדמיון ביניהם היא לא רק עצם ההשתייכות למיגזר החרדי, אלא גם לאלה מתוכו שהגיעו לכח ומעמד יוצאי דופן גם בעולם הכללי. משי-זהב הדליק משואה והיה על סף קבלת פרס ישראל, וולדר קיבל לא מעט אותות הוקרה ופרסים גם מידי ישראל הממלכתית. בתוך כך הם צברו לא רק כח עצום, אלא גם נפגשו באופן אינטנסיבי עם נורמות חיים שונות לגמרי מאלה המקובלות, לפחות לכאורה, בחברה החרדית. לא רק הלורד אקטון לימד אותנו ש'הכח משחית', וכמידת הכח כך מידת פוטנציאל השחיתות; כבר חז"ל ידעו לומר ש'כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו'. אדם בעל מעמד שאנשים רבים תלויים בו, גם אם בראשית דרכו היה איש צדיק ותמים, הוא בעל פוטנציאל גדול יותר להשחתה מאדם רגיל. יתר על כן: עצם השאיפה למעמד ולגדולה מעידה על אישיות שיש בה מימד משמעותי של אגו ונרקיסיזם. העולם יכול להתברך בעוצמה של אנשים מסוג זה, כמו שהמחישו היטב וינסטון צ'רצ'יל ודוד בן-גוריון, אבל אותן תכונות עצמן עלולות להביא את האדם גם למעשים הנוראיים ביותר, אפילו מבלי תשומת לב משמעותית למעשיו.
מה שמעניין לא פחות היא השאלה איך זה שבתקשורת נחשפים כל הזמן אינספור מעשים של פגיעות מיניות מצד אנשים בני מיגזרים שונים. אבל נראה שרק במיגזר החרדי חשיפת המעשים האלה גורמת בושה עמוקה כל כך עד שהאדם מעדיף ליטול את חייו במו ידיו. והרי גם שחקנים כדוגמת משה איבגי, או מחנכים נערצים כדוגמת הרב מוטי אלון או ציפי דינר מאולפנת שעלבים, מאבדים את עולמם אחרי שנחשפות העבירות המיניות שלהם. השאלה מתחדדת עוד יותר לנוכח העובדה שהחיים הדתיים לכאורה מזמנים לאדם דרך התמודדות ראויה עם מעשים נוראים, הנקראת תשובה: הכרה בחטא, התוודות עליו, כפרה מול הקורבנות, ומבחן של קבלה גמורה שלא לחזור לדרך החטא בעתיד. מחנך חרדי כמו חיים ולדר בוודאי דיבר בכל שנה בחודש אלול על חשיבות התשובה ועל ערכה. מדוע לא ביקש לעלות בעצמו על המסלול הזה?
יש כאן שתי תשובות אפשריות: האחת – מסלול התשובה קיים ומשמעותי רק בשפתה הרטורית של החברה החרדית, אבל לא בפרקטיקת חיי היומיום שלה, לפחות לא כלפי עבריינים מרמתם של משי-זהב וולדר. אדרבה, החברה החרדית בולטת בפרקטיקה של בדלנות והתרחקות קיצוניים מכל מה שמשדר משהו לא נורמטיבי: תלמידים שמתקשים בלימוד גמרא, בנות ספרדיות בסמינרים אשכנזיים, וקל וחומר עברייני מין, שנחשבים לתפוחים רקובים שעלולים להרעיל את הארגז כולו. החברה החרדית תעדיף בדרך כלל את הנורמות הסוציולוגיות הבדלניות שלה על פני ערכים תורניים והלכתיים כמו תשובה, קירוב לבבות, וכבוד האדם. ההסבר השני נובע מכך: מכיוון שדרך התשובה נחסמת בפועל, והעבריין מוצא את עצמו מורחק מכל מעמד חברתי ואישי שהיה לו, לחייו אין בעיניו עוד שום ערך. המוות עדיף בעיניו מן הבושה.
העדפת הנורמה הסוציולוגית על פני זו ההלכתית באה לידי ביטוי גם באופן שבו דיווחה התקשורת החרדית על התאבדותו של ולדר. יותר נכון: האופן שבו לא דיווחה על ההתאבדות. ולדר הוספד כתלמיד חכם ומחנך חשוב, ונסיבות מותו הוסברו ביציאה מסתורית לחופשה שהסתיימה במעין התמוטטות על קבר בנו; משהו שנשמע כמו דכאון פתאומי, או דום לב.
זה פאתטי במיוחד משום שברור לכל שבעולמנו הפתוח רוב מוחלט של קוראי התקשורת החרדית יודעים היטב מה קרה לולדר. ועורכי כלי התקשורת יודעים היטב שהקהל שלהם יודע. אבל 'ההצגה', כמו שאומרים, חייבת להימשך. הפסאדה חייבת להישמר. עד כדי כך שכמה רבנים אף טענו שעבירת לשון הרע כנגד ולדר היתה חמורה מהעבירות שבהן הואשם בעצמו; כאילו שאפילו החפץ חיים, שידוע כמחמיר במיוחד בהלכות לשון הרע, לא פסק כבר מזמן שיש היתר, ואף חובה, לספר בגנותו של אדם המסוכן לאחרים, ולהזהיר מפניו. אם זה המסר שימשיך להיות משודר מהדמויות המובילות של החברה החרדית – עבירות מין לא קיימות במחננו; אלה רק 'צרות של חילונים' – קשר השתיקה מול עברייני מין, ואולי גם עבריינים אחרים, יימשך.
יתר על כן: אם עצם הדיבור על ענייני מין ימשיך להיות אסור ופסול, אלא כשמגיעים לרגע הנישואין, יותר ויותר אנשים, שנחשפים לעולם המיני הרוחש סביבם, וליצרים הטבעיים הקיימים בנפשם הם, רק ימשיכו להידרדר למיניות בעייתית, ואף חולה ופוגענית. יש דברים שהשתיקה בהחלט לא יפה להם, והעיוורון מרצון של החברה החרדית לתחומי חיים רחבים ומשמעותיים הולך ומתגלה כסכנת נפשות ממש.
