המפגש הלילי בין שר הביטחון ליו"ר הרשות הפלסטינית כבר מעורר ביקורת פוליטית. הטענה המושמעת בשם המשחק הפוליטי היא שאירוע זה יקים מחדש את הנושא הפלסטיני שהימין הצליח בעשור ומחצה האחרון להוריד מסדר היום המדיני.
האמירות על שקיעת השאלה הפלסטינית נכונות בעיקרן, אבל לא צריך להגזים. הן תוצאה של כישלון המשא ומתן המדיני, האינתיפאדה השנייה והטרור הפלסטיני, כמו גם הפיצול הגיאופוליטי במערכת הפלסטינית בין פת"ח והרשות הפלסטינית, הרבה יותר מאשר החרמת בכירי הרשות הפלסטינית.
למעשה, יותר מאשר החרימה ישראל את הרשות הפלסטינית ואת הנהגתה, היא יצרה איתם מערכת של שיתוף פעולה שטיפחה את האוטונומיה הפלסטינית ביהודה ושומרון. האסטרטגיה הישראלית נשענה על חיזוק הרשות ככתובת פוליטית לתכלית של הבטחת הסדר הציבורי, ובעיקר מאבק בטרור של חמאס ויתר הארגונים. בעבור כך, הבטיחה ישראל לרש"פ יכולת גבוהה של ניהול עצמי ובעיקר הישענות על כלכלת ישראל, גם דרך עבודת הפועלים בתחומה, שהשפיעה לטובה על רמת החיים של הפלסטינים, וזו בתורה ריככה את האקטיביזם הפוליטי-לאומי בשטחי הרשות.
זו המציאות שהולידה את השקט הביטחוני היחסי ממנו נהנתה ישראל זה למעלה מעשור. בחסותו של אותו שקט ותהליך מיתון האקטיביזם הפוליטי הפלסטיני הוטבו עוד יותר התנאים שאִפשרו לישראל להוריד את השאלה הפלסטינית מסדר היום המדיני ולקעקע את המודל הבעייתי של שתי מדינות לשני עמים.
שיתוף הפעולה עם הרש"פ ומנהיגותה התנהל בצורה חצי גלויה וחצי מוכחשת. בזירה הבינלאומית המשיכו ישראל והרשות להתקוטט בפורומים ומסגרות בינלאומיות, מה שאפשר לשני הצדדים להיראות ברמה הפוליטית מול קהל היעד שלהן כנאמנים לדרכם הרעיונית – אידיאולוגית. כל זאת בשעה שהאידיאולוגיה התמוססה בפועל לטובת סדר יום פרגמטי המבוסס על שיקולי תועלת נטו.
בין שתי האליטות, זו בירושלים וזו ברמאללה, התקיים מודל של שיתוף פעולה בין יריבים שהיה אפקטיבי למדי וחיובי במונחי האינטרס הישראלי האסטרטגי. תפיסת השלום הכלכלי הפכה לסדן עליו טופח המודל הזה והיחס הצונן כלפי חוץ שהוקרן תחת ממשלות נתניהו כלפי אבו מאזן לא פגע כהוא זה בשיתוף הפעולה העמוק שבין שני הגורמים הללו.
חרף העובדה כי השאלה הפלסטינית הורדה מסדר היום המדיני, ולמרות היחסים הצוננים בין ירושלים של נתניהו לאבו מאזן של רמאללה-ישראל הימנית לא התקדמה למימוש חזונות סיפוח. ההפך הוא הנכון. ההזדמנות שנקרתה בפניה למימוש המהלך בשלהי הקדנציה של טראמפ ובחסות עסקת המאה האמריקנית לא נלקחה בשתי הידיים והסכמי אברהם עם מדינות המפרץ הועדפו על פני חזון סיפוח ההתיישבות היהודית.
ישראל של העשור ומחצה האחרון העדיפה את תוצריה של פרדיגמת ניהול הסכסוך עם הפלסטינים על פני חלופות הקצה, בין אם מדובר ברעיון שתי המדינות או ברעיון הסיפוח. השקט הביטחוני ממנו נהנתה ישראל שאפשר לה מצד אחד להמשיך ולטפח את כלכלת הצריכה, ומצד שני למקד מאמץ במאבק מול איראן בחזית הצפונית – היה יקר מפז. למעשה המודל הכלכלי-תועלתני ששימש כבסיסו, לא רק שהפך לאדן המדיניות גם של ממשלת בנט-לפיד, אלא גם "יצא מן הארון" בחודשים האחרונים.
ההכחשה שאפיינה את העשור האחרון תחת ממשלות נתניהו לגבי מודל היחסים עם הרש"פ הומרה בדיבור ישראלי מפורש על קיומו ועל מעלותיו. שר הביטחון גנץ נתן לדברים הללו תוקף ברור בחודשים האחרונים כאשר דיבר מפורשות על הצורך לתמוך ברשות מבחינה כלכלית כדי לשמר את היציבות ביהודה ושומרון. הנכונות הישראלית להחצין את קיום המודל הייתה לא רק תוצאה של הפנמת יתרונותיו, אלא גם החשש שהחל להתגנב מפני סדקים ראשונים שהחלו להיווצר בו.
בחסות הקורונה שהשפיעה לרעה על המציאות הכלכלית בישראל כמו גם על שטחי הרשות הפלסטינית, ובחסות צבירת העוצמה הפוליטית של האליטה הפלסטינית בראשות אבו מאזן, החל תהליך כרסום זוחל במודל הכלכלי-תועלתני וגם במעמד הרשות הפלסטינית. הביטויים לכך בתקופה האחרונה היו מגוונים: החל בטרור חסר השיוך הארגוני כלפי ישראלים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים, דרך האנרכיה באזורי הפריפריה של ג'נין וחברון, גילויי הביקורת הציבורית כלפי הרשות הפלסטינית נוכח דרכה הפוליטית והעלייה באירועי זריקות האבנים נגד מתיישבים יהודיים.
כל אלה היו ועודם סימנים המעידים על נוכחות הסדקים במודל הכלכלי-תועלתני, לשחיקתו ולנוכחותם הגוברת של הגורמים בחברה הפלסטינית המבקשים לערער עליו, בין אם משום שהם מחוברים לפוליטיקת הזהות הפלסטינית הקלאסית, ובין אם משום שאינם שותפים או מרווחים מהמודל הכלכלי ומתקשים מסיבות מגוונות להשתלב בו. על רקע אותו תהליך ניתן להבין את מאמצי שר הביטחון לתחזק את המודל דרך העמקת שיתוף הפעולה עם צמרת הרשות הפלסטינית וגם אישית עם אבו מאזן, לא לתכלית של החזרת עטרת אוסלו או חזון שתי המדינות מחדש אלא לטובת מיצוב המודל הכלכלי.
זו לפחות המוסיקה שנושבת בתקופה האחרונה מכיוונו של שר הביטחון, ויש לקוות כי הדברים ימשיכו להתנהל במסגרת אותה תפיסת עולם החותרת לחיזוק המודל ולא להמרתו במודל אחר. בהקשר הזה, צריך להודות כי לישראל אין ממש חלופה אסטרטגית טובה יותר ואפקטיבית יותר בהקשר של ההתמודדות עם הסוגיה הפלסטינית, ובהיעדרה יש חשיבות ליכולת לטעון את המודל הכלכלי-תועלתני בתכולה המתאימה שתאפשר לישראל למצות את היתרונות המובהקים הגלומים בו. "אביב היחסים" בין מחמוד עבאס לבין בני גנץ – ובכלל זה הפגישות בין השניים – אינם משנים את התמונה האסטרטגית הגדולה, אלא דווקא נועדו לייצב אותה ולתמוך בה. זו הפרספקטיבה דרכה צריך לנתח את האירועים וחשוב שהוויכוח הפוליטי ההוא יהפוך לעשן בעיני המתבונן על המציאות.
