את תאריך יום ההולדת שלי גיליתי בגיל שבע עשרה. עמדתי נבוך מול הפקידה בבנק שאליו הגעתי כדי לפתוח חשבון. היא שאלה מה תאריך הלידה, ולא היה לי שמץ של מושג. אולי תבדוק בתעודת הזהות, היא הציעה. פתחתי את התעודה וראיתי שכתוב בה 11.9.1986. לקח לי רגע לעבד את המידע. וואו, אמרתי לפקידה שחייכה בנימוס, נולדתי באחת עשרה לספטמבר.
לא הייתי חריג. את שמות החודשים הלועזיים למדנו רק בשיעורי אנגלית, ולא באמת הצלחנו, או רצינו, להשתמש בהם בצורה אפקטיבית. בשלב מסוים בישיבה ניסיתי להקפיד על המנהג החסידי להימנע מלימוד תורה בליל חג המולד (ה'ניטל'), אבל אף פעם לא הספקתי לשים לב בזמן באיזה יום בדיוק זה יוצא.
אני מביט סביבי כיום, והתאריך הלועזי שולט במגזר. אנחנו מדברים על 2020 הרבה יותר מאשר על תש"פ. וגם בסביבה הקרובה אני שומע אי אלו מחשבות על חגיגות השנה החדשה. אולי הייתה זו הגלובליזציה והרשתות החברתיות, אולי היומן של גוגל שלא עובד עם תאריך עברי (נכון, יש תוסף, אבל הוא תמיד קצת חורק). אבל עובדה היא שהמאבק הנחרץ בלוח השנה הלועזי, שהוביל בית המדרש של ישיבת מרכז הרב בשנות השמונים, נכשל.
ואולי נלחמנו כל הזמן את המלחמה הלא נכונה. תמיד חשבנו שהמאבק הוא בנצרות. התשובה לשאלה למה לא לחגוג את הסילבסטר הייתה שסילבסטר היה אנטישמי, או שזה מועד ברית המילה של ישו. זו הייתה גם הסיבה הרשמית להתנגדות לתאריכים לועזיים, שעניינם הוא מניין "שנות האדון" (בלטינית: "Anno Domini", מקור ראשי התיבות AD שמוסיפים אחרי שנים לועזיות; בניגוד לראשי התיבות BC המייצגות את מניין השנים שלפני הספירה, "Before Christ").
אלו תשובות נכונות בבסיסן. האפיפיור סילבסטר הראשון אכן היה אנטישמי, וגם 'האדון' שאת שנותיו מונים לא היה צדיק גדול. אבל הן מחמיצות את העיקר, וגם לא כל כך משכנעות. ראש השנה האזרחי נחגג גם במדינות חילוניות, ואף אחד לא חושב על ישו כשהוא כותב תאריך על צ'ק. כפי שאנחנו לא סוגדים לאל הבבלי תמוז כשאנחנו מציינים את החודש הנושא את שמו.
המאבק הקיומי במדינת ישראל כיום הוא לא בין יהדות לנצרות אלא בין קודש לחול. והבעיה בלוח השנה האזרחי היא לא האלמנטים הנוצריים שבו אלא האלמנטים האזרחיים שלו. הבעיה היא שבכל פעם שאנחנו מציינים תאריך אזרחי, תאריך עברי אחר נשכח כנגדו.
עם עליית הפופולריות של חג ההודיה והנוביגוד (גם מחוץ לקהילת יוצאי ארה"ב ובריה"מ, בהתאמה), דועכת זו של ארבעת הצומות הקטנים. אני לא רוצה להיכנס עכשיו לשאלה ההלכתית־רוחנית של אבלות על החורבן בעת ראשית צמיחת הגאולה. אבל ארבעת הצומות הם לא רק מעשה מקומי של אבל, אלא גורם שמעצב את לוח השנה. כמו ראשי החודשים, שגם הם ידעו ימים טובים יותר בתודעה הציבורית של המגזר.
לוח השנה הוא כלי מאוד חזק בארגז הכלים היהודי. יפה תיאר הרב חיים סבתו (כעפעפי שחר) את התוגה שאותה עוטה עזרא סימן־טוב בימי תמוז ואב, ואת כובד הראש הפוקד אותו באלול ותשרי. אך הלוח מלא גם גוונים רבים של שמחה וצמיחה וגאולה, וכן תנועות דקות ועדינות יותר, העוקבות אחר מילוי הלבנה וגריעתה, שלביה השונים של עונת הגשמים, תעניות בה"ב וימי השובבי"ם. כל ציון כזה הוא עולם מלא של תוכן ומשמעות, שקשה לספוג אותו אל תוך מחזור הדם כשהתאריך העברי הופך מוצג מוזיאוני שנעשה בו שימוש רק בהזמנות בר מצוה.
לכן, בלי קשר לנצרות, אנחנו צריכים להיאבק על לוח השנה שלנו. על המקום שהוא תופס בראש ובעיקר בלב. בשבת יחול אחד בינואר. עם זה אין לנו הרבה מה לעשות. אבל ביום ראשון יהיה ערב ראש חודש שבט, והשאלה אם להפוך אותו ליום שיש בו משמעות לגמרי תלויה בנו. כשאני אומר משמעות אני מתכוון קודם כל לאוכל. אמא שלי הטביעה בנו מילדות את המושג "פיצת ראש חודש", ועד היום היא ממשיכה לממן אותו, בתמורה לסרטון עם שירת 'יהי החודש הזה' מן הנכדים. אבל אפשר גם לשהות קצת ברוח היום, אולי לפתוח איזה ספר, ולהתמסר לקצב גלי הזמן שהם כל כך שלנו.
