פעם ישראלים חגגו את הסילבסטר, והדגישו שמבחינתם זהו רק "חג אזרחי". בשנים האחרונות הם החלו לחגוג גם את "חג המולד" – באופן אזרחי, כמובן – והשנה גם את "ליל כל הקדושים". אני מאמין לאנשים שאומרים שהם לא חוגגים את כל אלו כחגים נוצריים. הם חוגגים אותם כחגי נטפליקס. אלא שלא ברור לי באיזה מובן ההסבר הזה אמור להאיר את הגרסה הישראלית של החגים הללו באור חיובי.
עבור נוצרי מאמין, מדובר בחגים שיש להם מסר עמוק. אם אתה מאמין באלוהים שנולד פעם, אני מניח שיום ההולדת שלו הוא ודאי אירוע גדול מאוד עבורך. אין פלא שעבור נוצרים מאמינים, חג המולד מלווה בהתרוממות רוח, ומקרב בין החוגגים. בחג המולד של 1914 התקיימה הפסקת אש ספונטנית במלחמת העולם הראשונה. חיילים בריטים שמעו חיילים גרמנים שרים מזמורים לחג, ויצאו לקראתם אל שטח הביניים שבין החפירות. חיילים יריבים החליפו מנות אוכל, ארגנו משחקי כדורגל, וברוח פחות נעימה – פינו את גופות חבריהם משטח ההפקר. האירוע הפך למיתוס של שלום ואחווה, אף שלא הייתה לו השפעה רבה. הפסקת האש הספונטנית נמשכה רק יום אחד. למחרת חזרו הקרבות, ולא נפסקו עוד במשך ארבע שנים. ובכל זאת, היה שם משהו: התעלות הנפש מתוך האמונה המשותפת גישרה לרגע על הפערים העמוקים בין אויבים.
זה יכול לעבוד לאנשים שמאמינים בערכיו העמוקים של החג. לאנשים שאדישים למשמעותו העמוקה, לעומת זאת, הוא מספק בעיקר הזדמנות לשופינג או לבילוי. הרי בעולם הנטפליקס אין שום הבדל משמעותי בין חג המולד, חנוכה, סילבסטר, עיד אל־פיטר וחג הרווקים הסיני. בכל אלו חוגגים בעולם הנטפליקס רק את עצם העובדה שיש חגיגה, מה שמותיר אותנו עם לולאה לוגית ועליצות מלאכותית.
עולם הנטפליקס פולש יותר ויותר למציאות הממשית שלנו. אוניברסיטת תל־אביב חגגה השנה "שבוע גרמניה", כולל "שוק חג מולד גרמני", ואף קראה – בטעם רע במיוחד – "הכינו את המזוודות!" עיריית חיפה מפרסמת בשנים האחרונות את "החג של החגים", תחת הסיסמה: "בואו להדליק את החנוכייה מתחת לעץ האשוח". אני ממליץ להימנע מהפעילות הספציפית הזו מטעמים פשוטים של בטיחות אש, אבל מלבד זאת אני סולד גם מהמסר, שהופך את החגים הייחודיים והעמוקים של כל הדתות לבליל אחיד, סתמי וסר טעם.
כל זה מוצג לפעמים כ"סובלנות", אבל למעשה מדובר במשהו שונה לגמרי. לשם הנוחות נוכל לקרוא לזה "גיוון", "diversity" בלעז, אף שגם הרבה גיוון אין כאן. זה דומה לאותו סוג גיוון שיש בהרכב האנושי של גיבורי סדרות הטלוויזיה העכשוויות: הגיבורים יהיו לבן, שחורה, אסייתית וטרנסג'נדר היספני, שכולם מאמינים באותן אמונות נאורות, חושבים אותן מחשבות תקינות, ומדקלמים את אותן סיסמאות פרוגרסיביות עבשות. למה זו אינה סובלנות? כי סובלנות היא הנכונות לסבול אדם שקשה לך איתו מאוד. הוא כופר באמונותיך, חולק על זהותך, מאתגר את ערכיך – ובכל זאת אתה סובל אותו, כי אתה סובלני. עולם הנטפליקס מפגין שביעות רצון עצמית ניכרת מהעובדה שגם אנשים שנראים קצת אחרת מתקבלים בו כשווים. אבל אם כולם חושבים ואומרים בדיוק אותו דבר, מה יש להתפעל מהעובדה שאחד קצת יותר חום או שאחת קצת שמנמונת? לא צריך מידה עילאית של גבורת נפש כדי להתעלם מההבדלים הזעירים הללו; די במידה מינימלית של אנושיות בסיסית. וכשם שמרדדים זהויות, תרבויות ואמונות שונות לכדי הבדלי צבע סתמיים, כך מרדדים חגים שונים של דתות נבדלות לכדי פולקלור קולינרי שטחי, ואז לשים אותם לעיסה תפלה אחת.
בשנת 1618, החברים הפרוטסטנטים במועצת העיר פראג השליכו מהחלון את שליחיו של האציל הקתולי פרדיננד השני. השליחים נפלו למרבה המזל על ערימת זבל ענקית וכך ניצלו חייהם, אבל בעקבות האירוע פרצה באירופה מלחמת שלושים השנה בין קתולים לפרוטסטנטים. המלחמה ההיא קטלה רבע מתושבי גרמניה, והביאה את האירופאים לאמץ בחירוק שיניים תפישה של סובלנות דתית: אמונותיך נוראות בעיניי, אבל לא כדאי שנריב על זה. זוהי סובלנות.
אני סובלני, דווקא משום שאני לא מעלה על דעתי לחגוג את חג המולד או את הסילבסטר. אני סובלני כי אני מכבד נוצרים מאמינים שחוגגים את החגים הללו. עבורם אלו אינם אירועי שופינג, אלא גילויים של אמונה עמוקה. אמונתם שונה מאוד מאמונתי, ובעבר גם הביאה פורענות על אבותיי. ובכל זאת אני מכבד את מאמיניה. בשביל להיות סובלני, צריך שיהיה מאוד אכפת לך.
