השבוע בפעם הראשונה הלכתי לצפות במשחק כדורסל של הבן שלי במסגרת החוג שלו. זה נערך אצלנו במושב, והייתי צריכה להעביר חצי שעה עם החומר של הכינים על הראש של הקטנות, אז זה היה נראה לי זמן ממש מתאים. למה לא עשיתי זאת עד היום, לאור העובדה שהילד משחק שלוש פעמים בשבוע, נושם כדורסל וחולם כדורסל? משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא עצלות. והשנייה – אני לא בטוחה שלקחת אמא מאוד תחרותית מחד ומאוד מגוננת מאידך לאירוע כזה יהיה הרעיון החכם ביותר עבור בריאותו הנפשית של הילד או של המאמן שלו.
אבל הגעתי והוכיתי תדהמה ממה שראיתי. הדבר האחרון שהסתכלתי עליו הוא הבן שלי, כי הייתי עסוקה בלהיות מהופנטת מסוגי ההורים, ובעיקר מהאבות, שסבבו אותי. הבה ניתן בהם סימנים.
ההורה השופט
בדרך כלל מדובר בכוכב כדורסל בעברו. ככל הנראה לא משהו שנמשך אחרי משחקי ידידות בתוך החטיבה – ובכל זאת בעיני עצמו הוא לא פחות מלברון, כשבפועל יש לו לוק של טובלרון. אותו לברון הוא הסיוט של כל שופט, כי האבא נותן את הצעקה באופן קבוע שנייה לפניו, ובקול רם וסמכותי יותר. לא שזה קשה במיוחד, לאור העובדה שברוב הפעמים השופט בעצמו בעל חזות צעירה מאוד וניכר שהוא עוין את אחת הקבוצות, במיוחד את זו שבה משחק לברון ג'וניור. אבא שופט נמצא מול לוח התוצאות ומסתיר לכולם את מצב הנקודות העגום, וייתכן שהדפיברילטור נמצא באולם לא עבור הדרדקים הרצים מצד לצד ומדי פעם פשוט עושים ערימת ילדים על כדור (לא הבנתי, המטרה היא לא לקלוע אותו לסל?), אלא לאיש והווריד העומד להתפקע בכבודו ובעצמו.
ההורה התחרותי
לא צריך להיות יועצת ב"חתונמי" כדי לראות אל מול העיניים את האסון הנפשי שמתרחש ועומד לרכוש לפסיכולוג של הילד טסלה חדשה. אותו אבא נעול בעיניו על הילד ולא מפסיק לצעוק הערות בכפולות: "עד הסוף, עד הסוףףףף", "הגנה, הגנהההה". הוא צועק "תתרכז" לאפרוח שמנסה לקלוע (איך קוראים לזה שהוא עומד מתחת לסל ושאר האפרוחים מנסים להסיח את דעתו בעזרת בהייה מבוהלת באבא השופט?) – זריקת עונשין, מה שגורם במאה אחוז מהמקרים לאובדן ריכוז. האבא התחרותי הוא סיוטו של כל מאמן, שאם במקרה מנסה להכיל את הילד ולתת לו לנוח, התחרותי נובח לעברו שיעלה אותו מיד חזרה למשחק ועוד יש לו הערות על ההרכב. הוא יוצא מהמשחק אבל וחפוי ראש, כאילו מינימום מדובר באליפות היורוליג (זה קשור לכדורסל?) ולא משחק ידידות בין אפרוחי עמק חפר.
ההורה המכיל והמפרגן
האבא האהוב עליי. הוא יושב עם המעיל שלו במיקום מרוחק. נותן לילד את ההרגשה שהוא כאן אבל נותן ספייס. יש איתו אוכל, בגד חם לילד והמון מצב רוח. כמוני גם הוא מאמין בלגדל ילדים בינוניים, ושחוג נועד בסך הכול להעשיר אותם ולתת לנו 45 דקות של פחות ילד כדי להתמודד עם השאר. ייתכן שעבור משחק שמטרתו לנצח הוא לא האיש הנכון בזמן הנכון. למשל לאור העובדה שהוא צועק "כל הכבוד, אתה מדהים!" בעוד הילד כבר חצי שעה יושב על הספסל.
ההורה הנעדר
ופה אני מבקרת את עצמי לפני שאני מבקרת אחרים. אבל יש ילדים מדהימים שמשחקים מדהים ואיש לא צופה בהם. החברים שלהם מעודדים אותם, מעריצים אותם. שריקות וצעקות. אבל אין מי שיצלם וישלח בקבוצה שלא לומר ישמור במועדפים לסרטון בר מצווה. בסוף המשחק, כשהילדים הלכו להורים שלהם לקבל מהם חיבוק, פיתה עם שוקולד, או הכי חשוב בחזרה את הנייד, הוא חוזר לבד לתיק שלו ונחמץ לבי. אבל היי, גם אני שם בפעם הראשונה, אז אני מקווה שמעכשיו אתאמץ יותר.
יצאתי מהמשחק כרגיל מהורהרת. מה אמורים להגיד? "שיחקתם טוב"? "העיקר שניסיתם"? אם ככה, אז מתי עושים את שיחת הביקורת וניתוח המהלכים ורוח הקרב. כי עם כל הכבוד, אני באתי לצלם כאן סרטונים, לא קלעת – לא צולמת. ואמנם אתם בני תשע, אבל סרט בר המצווה ממש מתקרב. הכול נהיה קצת כמו האספות הורים של השנים האלו – רק מחזקים ומשבחים, אני מבינה את האסטרטגיה, אבל האם באמת הגעתי עד לזכרון בשביל לשמוע שהבת שלי פשוט נהדרת? את זה אני כבר יודעת. כנראה שזה מה שרץ עכשיו, עין טובה. אז אני גם אהיה שם. ובפעם הבאה שאבוא, אתיישב ליד ההורה המכיל והמפרגן. נקווה שיש לו מטען.
