תלונה נפוצה נגד ג'יין אוסטן, הסופרת האנגלייה שחיה בין 1775 ל־1817, היא התעלמותה הכמעט מופגנת מן האירועים הגדולים של התקופה. אוסטן, מחברת "גאווה ודעה קדומה", רואה את המיקרו בבהירות ייחודית ומאירה את נימי נפשות האצולה הזעירה הפועלות בעלילותיה, בזמן שמסביבן מכה ההיסטוריה גלי מאקרו בכל החזיתות: המהפכה התעשייתית, המהפכה הצרפתית, מלחמות נפוליאון, אימפריאליזם עולמי ועוד. לאלו אין כמעט זכר אצל הסופרת המוכשרת; גיבוריה ספונים, למשל, בד' האמות של אחוזת משפחת בנט, ומרכז עולמם הוא דרמות הפיתויים והאהבהבים של האחיות אליזבת, ג'יין ולידיה עם בינגלי, דארסי וויקהאם.
יש הטוענים שבקריאה זהירה אפשר לזהות את ההיסטוריה נשקפת מבעד לחלון משפחת בנט. אבל זו תשובה לא משכנעת, משום שהקובלנה המקורית מתייחסת לכך שהאירועים ההיסטוריים בסוף המאה ה־18 ותחילת ה־19 הם בסדר גודל אחר. הם לא נשקפים מבעד לחלון; הם אמורים לפרוץ את הדלת, למוטט את קירות האחוזה ולטלטל את עולמם של יושבי הבית.
כ־15 אלף איש הגיעו בשבוע שעבר לחומש, לציון השבעה ליהודה דימנטמן ז"ל. בגשם, בקור ובערפל, נגד ניסיונות העיכוב של כוחות הביטחון, ביקשו המוחים להקים מחדש את היישוב שהוחרב בהתנתקות, או לפחות לאשר את הישיבה במקום.
זו הייתה הפגנה לתפארת. היה בה כמעט הכול: מסירות, דבקות, אחדות שורות, מסר ברור, דרישה צודקת. רק דבר אחד לא היה בה: היגיון פוליטי. הראיה לכך מיהרה להגיע. יום אחרי המחאה הגיעו כוחות הביטחון והרסו מבנים ביישוב. זו הייתה התשובה הכוחנית של הממשלה למוחים, והיא עברה בדממת תבוסה. ניצחון הממשלה על ההתיישבות הושלם.
אבל העיקר כאן איננו הממשלה הרעה שלנו, שבאופן תמוה עדיין יש בהתיישבות גורמים שמתמסרים לה. העיקר כאן הוא שכל מפעל העלייה לחומש, הוא חסר היגיון פוליטי. בעבור קבוצה קטנה, בעיקר אמונית, חומש הפכה לסמל. אבל מבחינה פוליטית, האנרגיות הגדולות שמשקיע ציבור אדוק בניסיונות לשקם את חורבותיה הן שגיאה גמורה בכתובת.
אין מחלוקת על כך שפינוי יישובי השומרון היה טעות קשה שהתבלטה אפילו באיוולת ההתנתקות. על כך אני מסכים לגמרי עם אנשי חומש ותומכיהם. אבל אני חולק על אופן ההתמודדות שלהם. מפני שממשלות טועות, גם טעויות חמורות, ומשנות את המציאות לרעה. אבל הן לא טועות סתם כך; הן טועות משום שיש בציבור רוב שתומך בטעויותיהן. זו הבעיה המרכזית, ורק דרכה יכול לבוא הפתרון.
לפיכך הכתובת איננה חומש. מיקוד המאמץ צריך להיות באיחוד הציבור הלאומי. חומש תוכל להשתקם רק דרך מאבק פוליטי וציבורי רחב שורות, לא דרך ההיאחזות בקרקע, מרגשת ככל שתהיה. הדרך היחידה לתיקון עוברת בהשגת רוב פוליטי יציב ונחוש. ציבור קטן, גם אם הוא מאוחד ומסור, ייכשל בלי גיבוי לאומי. יתר על כן, לא רק שהציבור הרחב הוא הכתובת המעשית, הוא גם הכתובת המוסרית והלגיטימית היחידה בדרישה להתנהלות ומדיניות לאומית, משום שהוא זה שמשלם את מחירן.
חלונות אטומים
התודעה הרלוונטית למאבק שכזה היא לפיכך פוליטית, לאומית וציבורית, לא אמונית ולא מגזרית. חמור מכך. מבחינה פוליטית, המגזריות האמונית, המתבטאת גם בעלייה לחומש, מסגירה מעין תודעת ג'יין אוסטן. המעשה הלאומי של הציבור הזה מתבטא במאבק על כל צריף, על כל קרוון, על כל אוהל ועל כל מאחז. הקמת הישיבה בחומש, או באביתר, או בכל מקום אחר ביו"ש, נחשבת למעשה הפוליטי־לאומי הראוי המרכזי, אם לא היחיד. תלמיד בישיבה הוא הביטוי העילאי למאבק על ארץ ישראל, חשוב יותר מכל מה שקורה שם בחוץ, בממשלה, במדינה, בציבור ואפילו בעולם.
למעשה, בהשוואה לתודעת ג'יין אוסטן, הבעיה מתחדדת עוד יותר. גיבורותיה של אוסטן לא סבורות שתלאותיהן הרומנטיות או טלטלתן הרגשית הן המאקרו. הן פשוט משאירות את ההיסטוריה בחוץ. אבל חלק מן הציבור האמוני מסגיר בפעולותיו תודעה שלפיה מה שקורה במיקרו הוא הדבר הכי חשוב במאקרו. רק כך, בבלבול גמור בין העיקר לטפל, בין המהותי לשולי, בין הלאומי למקומי, מוצדק בזבוז המשאבים הללו, שמבחינה פוליטית וציבורית היו יכולים להיות משמעותיים מאוד.
אין צורך לדון במקורות האמוניים לתודעה הזאת. די לציין שהמציאות מוכיחה שוב ושוב את אוזלת ידה. במציאות אין שום תחליף למאבק פוליטי ציבורי. כפי שאמר השבוע החכם משה איפרגן, מוטב היה לצועדים להגיע לרעננה מאשר לחומש. הסיכוי שמחאתם תישא פרי כלשהו בעתיד היה גדול יותר.
אמנם, גם כאן יש להרחיב את הגזרה. משום שגם הפגנה ברעננה של ציבור אמוני קטן לא הייתה משיגה הרבה. הישגים לאומיים דורשים מעשה פוליטי נרחב, שבו ציבורים שונים מתכנסים למכנה משותף כדי לפעול יחד, בכל העוצמה של רוב. רק כך משיגים מדיניות לאומית טובה.
למרבה הצער, לא זו דרכם של רוב נאמני ההתיישבות. תודעתם בדלנית וטהרנית מדי. הם מתקשים להתגייס למעשה פוליטי וציבורי שדורש פשרות ושיתופי פעולה עם השונים מהם ולפעולה למטרות שאינן שלהם. הם מעדיפים להיות מלאי גאווה על הצטיינותם הקהילתית ואחדות השורות של מגזרם, מאשר להופיע באוטובוסים לזירות מאבקים שלא נוגעים להתיישבות, כמשפט אלאור אזריה, המאבק במסתננים, תיקי נתניהו, ההפגנות נגד בית המשפט העליון, והקמת הממשלה הנוכחית.
אנו בשעת משבר היסטורי בתולדותינו. הנגב מתמוטט, מעמדה המדיני של ישראל מתרסק, האחיזה ביו"ש מתערערת, המערכת המשפטית השתלטה על מערכות המדינה, איראן מתקדמת לפצצה, השחיתות הפוליטית בשיאה, וישראל מתנהלת כשיכורה בין האומות, נטולת הנהגה וחזון, כנועה לכל זרם פרוגרסיבי ואנטי־ציוני.
זהו הרקע שבקושי נשקף מבעד לחלונות הישיבה בחומש. בעבור ציבור לא קטן, שהיה יכול להיות חשוב מאין כמותו, הקמת ישיבה או צריף או היצמדות לגבולות יישוב ומאחז שפונו היו ונותרו העיקר. ההיסטוריה מכה בדלת ומנסה לפרוץ את הקירות, אך הוא נשאר ספון בד' אמותיו ואמונותיו, משוכנע שהוא ניצב בחזית המאבק, שהוא ההיסטוריה, ולכן נפקד מכל החזיתות המשמעותיות ביותר לעתיד המדינה – ואיתה גם לעתיד חומש.
