"בואי תלמדי, בחיים מכחישים הכול. אני, תקשיבי לי טוב, גם אם היו מביאים לי תמונה שלי איתך, הייתי מכחיש. הייתי אומר 'זה פוטושופ'. בחיים אני לא אודה, בחיים". כך, בקולו שלו, נשמע הסופר ואיש החינוך חיים ולדר, בהקלטה שנמסרה לבית דין חרדי בראשות הרב שמואל אליהו. ועם המוטו הזה הלך ולדר עד הסוף. ההתאבדות שלו השבוע – אחרי שאיים בפני מתלוננות, אנשי תקשורת ואחרים כי יעשה זאת – נועדה לשרת את ההכחשה הגורפת שעליה דיבר. לא הייתה בה בושה, לא חרטה, רק פרק נוסף בסיפור שהוא מספר על עצמו. ובסיפור הזה ולדר הוא לא רק הקורבן, הוא למעשה קדוש. מתוך יוהרה בלתי נתפסת, את מכתב ההתאבדות שלו הוא פתח במילים: "הלכתי להזמין את יהודה סילמן ושמואל אליהו לדין תורה בשמיים". ולדר לא ראה עצמו כמי ששם קץ לחייו בניגוד להלכה, הוא פשוט העלה עצמו השמיימה היישר לכיסא הכבוד, לא פחות, כדי להתעמת עם רבנים – שאת תוארם הוא השמיט במתכוון ממכתבו.
22 עדויות על תקיפות מיניות מצד ולדר הגיעו לבית הדין המדובר. הן סיפרו על פגיעה בנשים, בילדים ובילדות בגילים שונים. על מעשי תקיפה, ניצול והשתקה שנמשכו על פני חצי יובל. ילדים בני תשע, למען השם. נערים ונערות בגיל 15. הכול כלול. אבל במכתב ההתאבדות שלו – כן, התאבדות, לא מוות טרגי, לא "נלקח בחטף", אלא התאבדות – איש החינוך הנערץ לא מצא לנכון להתנצל בפני מישהו, אפילו לא בפני אשתו וילדיו. כיאה למגלומן שקוטף נפשות של אחרים כדי להזין את ה"צרכים" המושחתים שלו, גם מילותיו האחרונות עסקו רק בו עצמו. הוא הודה במכתבו למי שתמך בו. הוא ביקש שגם מי שוויתר עליו, לא יוותר על ספריו. הודה לאלוקים על המשפחה האהובה והתומכת. וזהו. אף מילה לנפגעים ולנפגעות. אף מילה על הצער שהוא מסב לקרוביו.
ההתאבדות של ולדר לא ראויה לרחמים, בטח לא למחילה. היא בסך הכול הייתה עוד אקט אלים, נבזי ואגואיסטי כלפי קורבנותיו וכלפי כל מי שרצה להוציא את האמת לאור. מי שמרחם על אכזרים, מתאכזר לרחמנים. לא "סופו שיתאכזר", לא בעתיד; מתאכזר ממש עכשיו. הרחמנות על רוצחי נפשות, על נצלני תינוקות של בית רבן – היא לבדה התאכזרות והתעללות בקורבנות בשעת חולשתם. התרגיל השיווקי של ולדר, בניסיון להפוך את הקערה על פיה, מסוכן לא רק עבור מי שאת נפשם כבר חיסל, אלא גם עבור כל נפגע ונפגעת שלא יעזו להתלונן בעתיד, לא יעזו לעצור את הזוועה מתוך אימת הדין שעשה האנס הזה עם עצמו.
בשחצנות בלתי נסבלת ביים ולדר את סצנת הסיום של חייו. הוא בחר את התפאורה המדויקת ואת העיתוי המתאים מצידו להוריד את המסך. אולם בידיים שלנו מצויה האחריות ללוות את המחזה הזה שלו בכתוביות הנכונות, ולהדביק לעלילה את מוזיקת הרקע הנכונה. עבור נשים, נערות וצעירים רבים, זוהי מוזיקת אימה.
לדלג על העולם הזה
למרבה הצער, בעולם החרדי שבו ולדר פעל וכיכב נשמעה מוזיקה אחרת לחלוטין. הטורף המיני שלאורך עשרות שנים הטיף לאמות מוסר שלא חי לפיהן, זכה השבוע לליטופים מיוסרים, לגינויים חלקיים בלבד, ובמקומות מסוימים אף שודרג לדרגת זצ"ל, לא פחות. במגזר שבו אומדים כל נכה, גרוש, גר או בעל טלפון חכם כמי שלא ראוי לבוא באילן היוחסין של העשירון התורני העליון, חוששים פתאום להלכות לשון הרע ולהלבנת פניו של המתעלל ברבים. פתאום מוכרחים לשמוע את הצד השני (שבחר שלא להגיע לבית הדין), ועסוקים בחישובי העולם הבא ששמורים לקב"ה, והרבה פחות בעולם הזה של הנפגעים. הרב יהושע אייכנשטיין הוציא השבוע, בשם ראש ישיבת פוניבז' הרב גרשון אדלשטיין, הנחיה למלמדים השונים: "הבא על אשת איש יש לו חלק לעולם הבא. המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. גם אם ע"פ דין יש 'למיחש מיבעי' (צריך לחשוש ולבדוק – א"ג), אין בכך שום היתר ורמז להיתר לשפוך דם ולרצוח יהודי. פשיטא שזה נקרא שרצחו אותו (הבנתם נכון, את ולדר – א"ג) ופשיטא שאין לרוצח חלק לעולם הבא. ברור לגמרי שהלחץ הגדול שלחצו אותו הביא אותו לידי חולי הנפש והרג את עצמו באונס. זה נקרא רציחה". לקרוא, לבכות, ולא להאמין.
כל התורה כולה מורכבת ממסכת חוקים שהם למעשה הוראות הפעלה לעולם הזה. חלק חשוב ממנה עוסק בדיני נפשות, ובכלל זה מקרי אינוס, אבל גדולי תורה מצאו לנכון להתעלם מהפרוזדור הקטן הזה שנקרא החיים, ולדלג היישר לסיכום העולם הבא של אלה שביקשו להגן על הנפגעים ולמנוע פשעים נוספים. המסר העולה מדברי הרב אייכנשטיין לתלמידים ברור: גם אם בן משפחה או מלמד או זר ברחוב יפגע בך – עצור, לשון הרע לפניך. במקום להילחם בתופעה הקשה והפסולה בכל הפרמטרים שלהם עצמם, במקום לקדש את המחנה ולטהר אותו ממזיקים, מטמינים את השרץ מתחת לשטיח ומקווים שאיש לא ירגיש.
מול סוללת ההשתקה הזו עומדים בציבור החרדי עוד ועוד גופים ואישים אמיצים שלא נכנעים ללחץ. חבורת "לא תשתוק" היא אחת מהן, ולצידה פועלים עוד רבים וטובים. הם אלה שהולכים באמת בדרך התורה, בדרך המלך. הם אלה שלא מוכנים להתעלם מכך שיש טומאה וחילול הקודש בעולם – אבל יש גם תשובה ויש מי טהרה ויש חובת טיפול.
נכון, מדובר בשבר לא קטן. ולדר לא היה הגלילה רון־פדר־עמית של הציבור החרדי, וגם לא העמוס עוז. הוא היה מורה דרך, הקול המוסרי שנשמע בבמות שונות. וזו בדיוק הסיבה לכך שהורים סמכו עליו, שילדים העריצו אותו. שהתבטלו מולו. שחששו ממנו. שנכנעו לו. וזו בדיוק הסיבה שבגללה אסור בשום צורה לתת לו הנחת סלב. כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו? יואיל נא בטובו אותו "גדול" להשתמש בגדולתו כדי לעצור את הפשע שלו. כדי לטפל בעצמו. כדי להיהרג ולא לעבור עוד לפני האירוע, לא אחריו. כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה, ואין לו מחילה.
