כן, ברור לי שכולכם כבר המשכתם הלאה לעיסוקיכם. עברתם לפרשייה הבאה, הקפה שלכם כבר התקרר והחלפתם אותו בקפה אחר כלאחר יד. אבל חשוב לי שתדעו שלי (ואולי לרבים כמוני) קשה להתנער מעפר, קשה לצאת ממצב “אזכרה“ ולחזור למצב “שגרה“. קשה לנחות מתקופת משבר בחזרה ליומיום הפשוט.
בימים האלו, אחרי אירועי האזכרה הרבים והמטלטלים, התחושה היא כמו שיוט על ענן אפור כהה נמוך וקר, כשהמציאות עוברת דרכי בלי להגיש לי סולם או חבל כדי לרדת בעזרתם בחזרה לקרקע.
ולכן, הכנתי כאן מדריך קצר ושימושי עם כלים מעשיים לחזרה לשגרה. אולי הוא יועיל לאחרים, או לפחות יסביר התנהגויות בלתי רגילות שכנראה תפגשו אצלי בימים הקרובים.
אוכל: אני לא יודעת איך זה אצלכם, אצלי ימים של דיכאון מלווים בחוסר תיאבון או באכילת שטויות זמינות ולא מזינות בכלל, שמשאירות מחסני תבואה שופעים בכל חלקי הגוף. ולכן אני ממליצה – היית במשבר? אחרים מסביבך יודעים זאת? זה הזמן לנצל אותם שיכינו לך משהו מזין וטעים. לשכנה שאומרת “חיים שלי, הלוואי שיכולתי לעזור במשהו“, תעני: “האמת, ממש אשמח אם תוכלי להכין לי סלט פירות עם יוגורט למחר בבוקר“. לאט־לאט, במעין קסם, בעצמך תתחילי לרצות לחתוך לך ירקות או להכין משקה בריאות רענן.
בדיחות שחורות (וגם סתם ציניות והומור): כמי שחולקת את חייה לא מעט עם כל מאן דבעי, בוודאי שמתם לב שאני כמעט שלא בוחלת באמצעים לצחוק. אחד הדברים העיקריים שאני נהנית לצחוק עליהם הוא המשבר בעצמו, ועל החיים הפרטיים שלי. לא תמיד זה מצחיק אחרים, לפעמים זה מעורר רחמים, אבל לא אכפת לי. אותי זה מצחיק ואני מבטיחה לכם, גם אתכם בסוף זה יצחיק.
לו“ז ארוך טווח: בשנים הראשונות המטפל שלי תמיד דאג לשאול אותי, “ומה את עושה אחרי האזכרה?“. יחד היינו בונים לו“ז לימים שאחרי. היום אני כבר עושה את זה בעצמי, משתדלת לוודא מראש שאחרי המשבר היומן יהיה מלא בפגישות, נסיעות, סידורים וטיפולי שיניים לילדים. כך עומס החיים האפור הרגיל יתפוס את המוקד, ויעזור לי לשקוע בחזרה לתפקוד. זה מעצבן וחופר, כי למי יש עכשיו כוח למשימות משמימות שממילא רוצים לדחות אותן – אבל בסוף זה ממקד ובאופן מפליא מחזיר לחיים.
נכון, אנחנו האלמנות כול יכולות, חזקות ולא זקוקות לאף אחד, ועושות הכי טוב את מה שאנחנו עושות. ובכל זאת, לפעמים אנחנו חוזרות להיות אנושיות ומוגבלות
פיצויים ותגמולים
קפה עם חברה: זו נקודה טריקית. קודם כול, כי אני לא שותה קפה. אבל בעיקר כי לפעמים, אחרי ימים קשים כל מה שבא לי זה שקט. להיות לבד, לא לראות אף אחד. ובכל זאת, יש במפגש אחת על אחת משהו נעים ומאפשר שמקל מאוד על חזרה לחיים. גיליתי גם שקפה עם חברה כשהילדים לידי מבהיר להם ללכת להתעסק בעניינים אחרים, וקונה לי עוד כמה דקות של שקט.
יציאה עם הילדים: בכל שנה אחרי האזכרה, אני מרגישה צורך לפצות את הילדים שלי על העוול הנורא שנגרם להם בזה שהכרחתי אותם לחייך, לחבק מיליון אנשים שהגיעו, להגיש להם קפה, תה ושאר מגדנות, לסדר את החדר שלהם ואת הסלון, להוציא משחקים מהארונות לכל מיני תינוקות שמטיילים אצלי בבית ביום האזכרה, ועוד מלא דברים שיש לי מצפון עליהם ביום שאחרי.
טוב, אולי קצת הגזמתי וזה די סבבה להם. אולי המעטפת הזו ביום הקשה היא לא כל כך רעה. ובכל זאת, המצפון דורש פיצוי. הוא יגיע לרוב בצורת יום כיף או מתנות חמודות. פעם נצא לים, פעם לבקר את סבא וסבתא, פעם סתם מדורה עם פויקה בחצר. אני לא יודעת מה זה עושה להם, אני יודעת שהעיסוק בעניין מבהיר להם שאני חושבת עליהם ודואגת להם, וזה מאפשר לי פתח יציאה מהיר מהמשבר בחזרה לחיים. באופן כללי, הגעתי למסקנה שכל התעסקות עם הילדים היא הסחת דעת נהדרת לעת צרה וצוקה.
שופינג: יכולתי גם לכתוב “קניות“ – אחרי הכול אנחנו יהודים וישראלים, ומה רע בשפת הקודש – אבל איכשהו המילה הלועזית מצופה בניחוח מתקתק יותר וטומנת בחובה הרבה יותר מסתם מילוי עגלה ברמי לוי. יש בשופינג תחושת קלילות ושטחיות שלא מחייבת אותך לחשוב יותר מדי ולהתעסק בנפש. לרוב אעדיף יציאה שלמה: אפנה לי בוקר באיזה קניון רועש או מדרחוב צבעוני בעיר, אכנס ואצא מחנויות של שמלות ופרטי לבוש אחרים, אולי בסוף אקנה משהו, אולי אחזור הביתה בידיים ריקות. התחושה היא אותה התחושה.
בשנה שעברה גם גיליתי את השופינג דרך הטלפון, ואני חייבת לציין אותו לשבח. ככה מהפיג‘מה, בלי לצאת מהבית. אני מודה, זה לא באמת משתווה לאופציה הקלאסית יותר.
להסכים לקבל עזרה: לא פעם כתבתי כאן, וגם בכל מקום אחר שיכולתי לכתוב בו, על החשיבות הגדולה שיש בלהיתמך. בלא לוותר על בקשה וקבלת כל עזרה מכל מי שאפשר – בארוחות, בניקיונות, בעזרה עם הילדים, בטיפולים ואפילו סתם בחיבוק או בלהחזיר הביתה את הילד מהגן.
