אם נסכם בכמה מילים את מערכת היחסים של השגרה שלנו עם מגפת הקורונה, הרי שהכול מסתכם בסופו של דבר בשתי מילים: "שיעור המתחסנים".
יכולתה של המדינה להימנע מנתוני תחלואה בלתי אפשריים שיובילו לסגר – רשמי או מעשי – נעוצים אך ורק בהגדלה משמעותית של שיעור המתחסנים. אך נדמה שכאן נעוצה נקודת התורפה הגדולה ביותר של הממשלה בהתמודדות מול הנגיף על שלל גרסאותיו והאותיות הלטיניות שמסמלות אותן.
בין אם הוא התכוון לכך ובין אם לא, נפתלי בנט הפך את עצמו לפרזנטור הממשלתי להתמודדות מול הקורונה. זה החל עוד לפני שאפילו חלם על לשכת ראש הממשלה, בתקופה שבה עוד היה לו זמן לכתוב ספרים – אז, זה עוד היקנה לו נקודות זכות בקרב מצביעים פוטנציאליים.
זמן קצר אחרי כניסתו ללשכת ראש הממשלה, עמד בנט בפני דילמה לא פשוטה – האם לקשור את מעמדו הפוליטי בקשר ישיר עם ההתמודדות מול הנגיף, או לעשות מעשה לפיד וליברמן ולברוח כמה שיותר רחוק.
בנט לא עמד בפיתוי, כנראה משום שהניח ששיעור המתחסנים של ערב כניסתו לתפקיד, יחד עם נתוני התחלואה הנמוכים, יכולים היו להעניק לו את הקרדיט על מיגור המגפה. הוא ניסה לקשור את שיעור המתחסנים במנת הדחף קשר ישיר עם הבעת אמון אישית בו כראש הממשלה ומכאן החלה ההתדרדרות.
בהמשך שגה בנט שגיאה חמורה נוספת, כאשר תקף את אנשי המקצוע של משרד הבריאות מעל בימת האו"ם. נשאיר לרגע בצד את שאר ההשלכות ונתמקד רק בהשלכה התפיסתית כלפי ראש הממשלה: הנאום באו"ם הותיר אותו לבד בצמרת בכל הקשור להתמודדות מול הקורונה. אולי בנט רצה לעשות ביבי, אבל הוא כנראה שכח שיש הבדל עצום בין הקרדיט הציבורי שמוענק לראש ממשלה עם תמיכה ציבורית שנעה סביב 35 מנדטים לבין ראש ממשלה שנע בין אחוז החסימה לתשעה מנדטים בסקר המחמיא ביותר.
במדינת ישראל ישנם 5.9 מיליון אנשים שהתחסנו במנה השנייה, אך רק 4.2 מיליון התחסנו במנה השלישית, פער בלתי נתפס של 1.7 מיליון תושבים – וגם אם נניח שהמספר מעט נמוך יותר בהחסרת מחלימים שלא נזקקו למנת דחף, הרי שהוא עדיין גבוה. אלו הגיעו לקרב מול האומיקרון (וגם לקרב מול הדלתא) ללא נוגדנים. את הקרב הזה היה למדינת ישראל ולממשלתה זמן רב לנהל ולהעלות שיעורי התחסנות. אך השורה התחתונה והמעשית היא שקמפיין מנת הדחף נחל כישלון חרוץ. אולי זו הבעת אי-אמון אישית בראש הממשלה, אולי חשש מתופעות לוואי, אולי מסרים מבלבלים מצד הממשלה ואולי נוצר מעגל השפעה נוסף של מתנגדי החיסונים שפעלו בזירה ללא התמודדות נכונה של המדינה, אך כך או כך, הנתונים הללו הם המבוא להתפשטות האומיקרון.
במקביל, פנתה המדינה לקהל יעד חדש: הורים. המטרה הייתה להביא לכמה שיותר ילדים שיתחסנו וגם כאן התוצאה הייתה כישלון חרוץ. נחזור לרגע אל היום בו אמר ראש הממשלה שמיליון המתחסנים הראשונים במנת הדחף הם הבעת אמון אישית כלפיו, ונשאיר מכל המשפט הזה מילה אחת בלבד, המילה החשובה ביותר – "אמון". פניה שיווקית להורים, במטרה למכור מוצר כלשהו עבור ילדיהם, אינה דומה לשום דבר אחר. זה מגרש שאסור לעשות בו טעויות ולאמון יש חלק מכריע ביכולת של המפרסם להעביר את המסר שלו.
במצב בו אין אמון מספיק בראש הממשלה. אין פלא שכל מהמורה בדרך ממצה את מלוא פוטנציאל ההסתבכות שלה: החיכוכים עם שרת החינוך, הטענה על הסתרת מידע, אותו ילד שחוסן בטעות ללא הסכמת הוריו, ההדלפה על כך שבנט היה מעוניין שהורים "יריבו אלה עם אלה בגלל ילדים שלא התחסנו" – כל אחד מהאירועים האלה לכשעצמו הוא אירוע שניתן להסביר, אבל כאשר אירועים כאלה מתרחשים על רקע חוסר אמון בסיסי בין המפרסם לקהל היעד, אין פלא שהמדינה לא מצליחה להניע את ההורים לפעולה.
הקולות היוצאים מהממשלה חוזרים שוב ושוב על אותה המנטרה "אם תתחסנו, לא יהיה סגר", "אם תתחסנו, נצלח את האומיקרון". המשוואה פשוטה: הממשלה מסמנת את הכלי היחיד שיכול למנוע מאיתנו לעמוד בפני קטסטרופה רפואית, או כלכלית או שתיהן יחד, ובמקביל היא נחלה כישלון חרוץ בשימוש באותו הכלי.
גל האומיקרון אינו ייחודי למדינת ישראל, אך למדינת ישראל היו כל הכלים כדי לצלוח אותו. לו יהפוך הגל הזה למשבר אמיתי וגדול, הכתובת לכישלון תהיה ברורה.
