כתבת מקור ראשון בתאל קולמן ביקשה לאחרונה לעשות עבודה עיתונאית בסיסית: להביא את קולן של נשים ערביות קורבנות אלימות. לקראת הכנת הכתבה פנתה קולמן לעיתונאית ערבייה, החברה בפורום עיתונאיות שהוקם לשם המאבק באלימות נגד נשים במגזר. אולם אז התברר שהמטרה הזו לא בהכרח משותפת לה ולחברות הפורום. התגובה שקיבלה בכתב הייתה, פחות או יותר, "מהיכרותי עם מקור ראשון, סיקורו את החברה הפלסטינית בישראל הוא עוין, ימני ואגרסיבי".
כלומר, העיתונאית המתיימרת להיות פמיניסטית גדולה ולוחמת למען זכויות נשים, שכחה שיש נשים מוכות בחברה הערבית וזנחה את הגברת המודעות לנושא, אך ורק כי העיתונאית שביקשה לתת לנושא במה כותבת בעיתון ימני. מדהים. כמה אטום צריך להיות כדי לוותר על ההזדמנות להשמיע את קולן של נשים מוחלשות ומוכות הסובלות מאלימות?
האם אין יותר נשים מוחלשות בחברה הערבית? תמו מקרי הרצח? בדואים כבר אינם נושאים אישה שנייה ושלישית? האפשרות הזאת לצערנו אינה מציאותית; לפיכך, את הסירוב של העיתונאית להשמיע במקור ראשון את קולן של נשים ערביות שסובלות מאלימות אפשר להסביר בכך שהיא לא מבינה דבר וחצי דבר באלימות נגד נשים, ובאלימות נגד נשים ערביות בפרט. לא נותר אלא לקבוע שפורום העיתונאיות אינו כשיר לייצג נשים ערביות שסובלות מאלימות או לפעול נגד אלימות. זהו פורום פריבילגי של נשים שאינן מודעות באמת לחוויית האלימות במשפחה, ובוחרות לתעדף את הזהות הפלסטינית שלהן על פני הזהות הנשית והמקצועית.
בתשובה לקולמן טענה העיתונאית ש"כעיתונאית וכאדם – אני לא רואה את עצמי משתפת פעולה עם כלי תקשורת שכזה"; אבל זהו שקר גס, סיפורים שהעיתונאית מספרת לעצמה. מתברר שלפני שהיא אדם, לפני שהיא אישה ולפני שהיא עיתונאית – היא פלסטינית שאינה מוכנה להתראיין לעיתון שרבים מכותביו כופרים בנרטיב הפלסטיני.
כותבת שורות אלו, למשל, סבורה שהנרטיב הפלסטיני הוא המצאה אחת גדולה. האם תפיסתי לגבי הסכסוך עם הפלסטינים גורעת מהחשיבות שאני מקנה למאבק באלימות נגד נשים בכל עם ומגזר? ודאי שלא. אפשר להפריד בין הדברים.
לאישה ערבייה שסובלת מאלימות בעלה לא באמת אכפת מהפלסטינים. העובדה שהיא רואה בעצמה פלסטינית וחולמת על מדינה פלסטינית מהים עד הנהר נדחקת לשוליים כשהיא וילדיה נופלים קורבן לאלימות פנים־משפחתית מתמשכת, גם אם זה קורה באזור שנמצא, אבוי, בריבונות ישראל. רוב ימיה ולילותיה היא חוששת לעצמה ולילדיה, בלי קשר לכך שסמל המנורה מתנוסס על תעודת הזהות שלהם.
האישה הערבייה הסובלת מאלימות, בניגוד לעיתונאית הערבייה, אינה מעבירה את ימיה במאבק בכיבוש, אלא בניסיון לשרוד. אין לה מותרות להתעלם מהמהלומות שהיא סופגת מבעלה רק מפני שבחוץ מתחולל מאבק לאומי. אין לה חופש לבחור אצל מי להתראיין ולאיזו זהות לתת עדיפות – לפלסטינית או לנשית ולאנושית. היא פשוט רוצה שקולה יישמע. אגב, במובן מסוים היא בדיוק כמו היהודים במדינת ישראל, שמול האלימות הפלסטינית מבקשים רק להתקיים בשלום.
כמה חבל שהעיתונאיות הערביות הן פריבילגיות, ושהן בוחרות באופן מודע בנרטיב הפלסטיני האלים על פני מאבקן של נשים מוחלשות. הן הפכו לפריבילגיות כשהפנימו את הנרטיב הפלסטיני המתקרבן ואת הרחמים של השמאל הישראלי, שמאפשר להן להרגיש כקורבנות רק מעצם היותן פלסטיניות.
מצד שני, טוב שהן סירבו להצעתה של בתאל קולמן: כך נחשפו פניהן האמיתיות. הן הדוגמה האולטימטיבית לפריבילגיה אטומה שאינה רואה דבר מלבד עצמה, ומתבוססת ברחמים עצמיים ללא סיבה.
לנוכח האטימות הזו נשאר רק לקוות שיש נשים אחרות – יהודיות, ערביות ואחרות – שנלחמות באמת למען האישה הערבייה המוכה.
