באתר ערוץ 7 פורסמה עדותו של הרב ליעד אוריין, מזכיר בית הדין המיוחד שהוקם כדי לדון במעללי הסופר החרדי חיים ולדר. אוריין סיפר על עדויות רבות וקשות שהגיעו לבית הדין, והדגיש עדות אחת, של אישה ש"העידה בקור רוח, וסיפרה על הפגיעה הראשונה, ועל הבאות אחריה, כאילו הדברים נעשו בגלגול אחר". בסוף העדות פרצה האישה בבכי מר. היא הסבירה לדיינים שהבכי לא נובע מהפגיעות שחוותה, אלא מכך ש"זו הפעם הראשונה שרבנים מאמינים לי, אחרי 20 שנה שאני מגיעה להעיד על מה שעברתי. הפעם הראשונה שלא אומרים לי שכדאי לי לשתוק, או דברים חמורים מאלה. המשפחה שלי החרימה אותי כי החלטתי שאני לא רוצה לשתוק יותר".
אוריין סיפר שאחרי התאבדותו של ולדר הוא קיבל טלפון מאותה אישה, שאמרה ש"היא חיה בזכות בית הדין. היא אמרה שאם לא היו מאמינים לה גם הפעם, היא הייתה עולה לבית דין של מעלה ומבקשת מהקב"ה שיעשה צדק". היא הוסיפה: "אילו הייתי עושה זאת, בהלוויה שלי לא היה מניין. לא היה מי שיספיד אותי, או שיאמר עליי משהו טוב".
העדות הזו זעזעה אותי יותר מכל מה שסופר בשבועות האחרונים על מעלליו של ולדר. כי המעשים המיוחסים לו, חמורים ככל שיהיו, הם מעשיו של אדם אחד, שהמעמד ותחושת הכוח שצבר כנראה הכשירו מבחינתו את מעשיו הנוראים. אבל העדות של האישה הזו חושפת קהילה שלמה שחוטאת כבר שנים רבות ב"מעשי סדום". לא כולם, כמובן, אבל רבים מדי בתוכה, ולמרבה הזוועה במיוחד בקרב אליטות הרבנים ואנשי התקשורת שלה, משתיקים מעשים איומים ונוראים, ואף הופכים את הקורבנות עצמם לפושעים־בכוח אם רק יעזו לחשוף את שנעשה להם – בדיוק כפי שמספרים לנו חז"ל על סדום המקורית.
זה קורה מפני שהחברה החרדית בנתה את זהותה בדורות האחרונים על בניית חומות ענק בינה ובין המציאות החיצונית; על הדוקטרינה שכל הרוע בעולם הוא שם, בחוץ, ואילו כאן בפנים נמצאת החברה הטהורה. באגדת הלה־לה־לנד החרדית, עבירות מין הן עניין לחילונים בלבד, אולי גם ל"מזרוחניקים", אבל בטח לא לסופר ומחנך חרדי חשוב. ביקום הווירטואלי המקביל שבנתה לעצמה החברה החרדית, התוצאה המעשית היא לא חומה בינה ובין המציאות שמחוץ למגזר, אלא חומה בינה ובין המציאות עצמה. ואם המציאות מתעקשת להרים את ראשה, המאבק העיקרי לא יהיה בתופעות הקשות שנחשפו אלא בסוכני המציאות שמתעקשים לקלקל את התמונה הוורודה.
התוצאה איומה ונוראה. המבנה הסוציולוגי שבנתה החברה החרדית כאמצעי לשימור זהותה הפך למטרה בפני עצמה, שקודמת במקרים רבים למטרה המקורית שלשמה נועד. זה בא לידי ביטוי כבר בימי הקורונה, כשחלקים רחבים בחברה החרדית העדיפו לא רק את פתיחת מערכת החינוך אלא אפילו קיום חתונות וטישים המוניים על פני הצורך הבסיסי, גם מבחינה הלכתית, להקפיד בפיקוח נפש.
בפרשיות עבירות המין הדבר בולט עוד יותר. במקום מאבק נגד התופעות הנוראות עצמן, ממקדים הרבנים ואנשיהם את מאבקם בהשתקת התופעות. מיותר לנסות להסביר עד כמה הגישה הזו מנוגדת לרוחה של תורה, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. מכל דברי התורה הרלוונטיים חשבתי השבוע דווקא על מצוות עגלה ערופה – הקורבן שחייבים פרנסיה של עיר להביא במקרה שנמצא קורבן כלשהו בסמוך לעירם, כדי לבטא במעשה ובמילים את התחייבותם: להם ולבני עירם אין אחריות לדם השפוך. במציאות החרדית, מנגד, כמה נשמות – של ילדים, נערים, נשים וגברים – נערפו במשך השנים כדי שהרבנים ושופרותיהם יוכלו לטעון שידיים חרדיות לא שפכו את הדם, בשעה שידיהם שלהם, ולא רק ידי הפוגעים המקוריים, דמים מלאו.
כל פסיכולוג מתחיל יודע שהדחקות הן עניין מסוכן, וסופן להתפרץ בעוצמה גדולה בהרבה מאשר אילו היו הטראומות מטופלות באופן שיטתי מהרגע הראשון. כאן מדובר לא רק בהדחקת עבירות המין. כנראה גם הדחקת הנושא המיני עצמו תורמת לריבוי עבירות המין. אבל צריך לומר שיש גם אור בקצה המנהרה, והדור החרדי הצעיר מפגין סימנים של מרד בשתיקה החולנית. הנה, גם באתר חרדים 10 פורסמה עדותו של הרב אוריין.
