עיון בנוסח "החוק למניעת הסתה ברשתות החברתיות" מגלה שהכינוי הנפוץ "חוק הפייסבוק" מטעה ביותר. הצעת החוק שיזם ומקדם שר המשפטים גדעון סער אינה מוגבלת להתמודדות עם השיח האלים הגואה ברשתות החברתיות. אף שכותרתו של החוק מדברת על רשתות חברתיות, נוסח החוק מאפשר לתובע שהוסמך לכך בידי היועץ המשפטי לממשלה לבקש משופט צו להסרה של תוכן מכל אתר אינטרנט. כדי לשכנע את השופט שיש להסיר תוכן מסוים, אין צורך אפילו לנהל הליך משפטי מלא. לדיון בבקשה יש להזמין את מנהל אתר האינטרנט שהדברים פורסמו בו, אך בתנאים מסוימים אפשר לקבל צו כזה אפילו במעמד צד אחד. גם הקריטריונים להסרת התוכן מנוסחים באופן רחב מאוד.
לפי הנוסח שאישרו השבוע השרים החברים בוועדת השרים לחקיקה, כדי לקבל צו הסרת תוכן די לשכנע את השופט שהפרסום "מהווה עבירה פלילית ובנסיבות העניין יש אפשרות ממשית שהמשך הפרסום כאמור יפגע בביטחונו של אדם, בביטחונו של הציבור או בביטחון המדינה". כל מי שמכיר את חוק העונשין יודע שלא קשה להצמיד לפרסומים מגוונים מאוד תגית של "עבירה פלילית". ברוב המקרים איש לא יעלה בדעתו לפתוח בחקירת משטרה על התבטאות מסוימת, אך נוסחו היבש של החוק בהחלט מאפשר להגדיר את הפרסום כעבירה. התנאי הנוסף, שנדרשת אפשרות לפגיעה ממשית בביטחון של אדם, של הציבור או של המדינה, מנוסח אף הוא באופן רחב מאוד, שמאפשר גמישות רבה הן לתובע המבקש והן לשופט שידון בבקשה.
אם אין די באלה, ההליך שאמור לנהל השופט אינו מוסדר. בין השאר נקבע בהצעה שבניגוד להליך פלילי ואפילו אזרחי, בקשה להסרת תוכן יכולה להתקבל גם על סמך ראיות שאינן קבילות במשפט, ואף על סמך ראיות חסויות שלא יוצגו למנהל אתר האינטרנט שהתוכן יוסר ממנו. מה כן צריכה להיות עוצמת הראיות? לא ברור.
בישיבת סיעת תקווה חדשה השבוע דחה השר סער את הטענות שהחוק יביא לסתימת פיות. לטענתו, גם במדינות דמוקרטיות אחרות, דוגמת גרמניה ואוסטרליה, יש חקיקה דומה. אולם חוות דעת שפרסם השבוע המכון הישראלי לדמוקרטיה מגלה שהטענה אינה מדויקת בלשון המעטה. אף לא דמוקרטיה מערבית אחת חוקקה חוק שמעניק סמכות הסרת תוכן רחבה כל כך לבתי המשפט, בלי שקדם לכך הליך פלילי מלא. יש הסדרים שנוגעים לרשימה סגורה ומצומצמת של עבירות פליליות חמורות, אך לא הסדר דרקוני נרחב כל כך כפי ששר המשפטים מבקש לחוקק.
כוונתו של השר סער כנראה טובה, אך המעשה אינו ראוי. ההצעה פותחת פתח רחב לצנזורה שלטונית של הרשת, שהאזרח הקטן לא יוכל להתגונן מפניה. היא אומנם דורשת אישור שיפוטי לכל הסרת תוכן, אך הניסיון המצטבר מלמד ששופטי ישראל משמשים לא פעם כחותמות גומי של רשויות החקירה והתביעה, למשל בנושא של צווי איסור פרסום. בהצעת החוק אין מנגנון המבטיח שגורלם של צווי הסרת מידע מרשת האינטרנט יהיה שונה מהותית. הבעיה אמיתית, כפי שהראה השבוע תחקיר חדשות 12 על המעורבות הזרה בליבוי השיח הרעיל ברשתות וברחוב, אך ההצעה של סער מסכנת את חופש הביטוי. לא צריך להיות איש ליכוד או תומך נתניהו כדי לחשוש מהשלכותיה בעתיד הקרוב או הרחוק. עם סוגיית ההסתה ברשתות צריך להתמודד בלי לפגוע בזכויות האזרח הבסיסיות של כולנו.
האיש החזק במדינה
החלטת היועמ"ש ד"ר אביחי מנדלבליט לא להגן על החלטת שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון לשלול את פרס ישראל מפרופ' עודד גולדרייך, מזכירה לכולנו שוב מי האיש החזק במדינה; מי מחזיק ביותר כוח מראש הממשלה, ודעתו חשובה יותר מזו של נשיאת ביהמ"ש העליון.
בשלהי החורף שעבר החליטה ועדת פרס ישראל להעניק את הפרס בתחום חקר מדעי המחשב לפרופ' גולדרייך, חוקר חשוב בתחום. אולם שר החינוך באותה העת, יואב גלנט, החליט בהתאם לסמכותו לא לאשר את הענקת הפרס. זאת משום שלטענתו פרסומים ועצומות שגולדרייך חתם עליהם בעבר מלמדים על תמיכתו בתנועת החרם על ישראל (BDS). כנהוג במקומותינו, שלילת הפרס מפרופ' גולדרייך חוללה מהומה. חברי הוועדה עתרו לבג"ץ נגד השר, ודרשו להעניק את הפרס לפי המלצתם.
כשהגיעה העת להגיב לעתירה, התברר שהיועץ המשפטי לממשלה אינו מתכוון לייצג בפני בג"ץ את עמדת השר גלנט אלא לתמוך דווקא בעותרים. מנדלבליט הודיע לבית המשפט כי לדעתו המקרה של פרופ' גולדרייך לא נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בהחלטת הוועדה, ולכן יש לאשר את החלטתה ולהעניק לו את הפרס. גלנט לא הורשה אפילו להציג עצמאית את עמדתו בפני השופטים, ולנוכח זאת קבלת העתירה הייתה בלתי נמנעת. אולם בכך לא תמה הסאגה, משום ששופטי הרוב קבעו אומנם שהחלטת גלנט לשלול את הפרס מבוטלת, אך הם אינם מאשרים את הפרס במקום השרה החדשה, והציעו שתבחן את הנושא בעצמה. השופטים אף הותירו לשרה שאשא־ביטון הנחיות מדויקות לגבי אופן ההחלטה.
שאשא־ביטון הייתה תלמידה טובה, וצעדה ממש בעקבות הנחיותיהם של השופטים. היא בחנה את הפרסומים העדכניים ביותר, והגיעה למסקנה שמי שקורא לחרם על אוניברסיטת אריאל אינו ראוי לקבל את פרס ישראל. כעת עתרו חברי הוועדה בשנית, בדרישה לבטל גם את ההחלטה הזו. אולם על אף זהירותה הרבה של שרת החינוך בהחלטתה, גם היא לא תזכה שעמדתה תוצג כיאות בפני השופטים, משום שהיועמ"ש מנדלבליט לא קיבל את החלטתה: השבוע הוא הודיע חגיגית לבג"ץ שעמדת המדינה היא שיש להעניק את הפרס לגולדרייך.
בכך הפך היועץ את עצמו לערכאת־על – חזקה יותר אפילו משופטי בג"ץ. בעוד השופטים מכריעים בשלושה, היועץ, הוא ואין בלתו, פוסל החלטות של שרים ומקבל החלטות בעצמו. הוא היועץ, הוא השופט, ולמעשה תפקידו של בג"ץ כמעט מתייתר. מה היה נגרע משלטון החוק לו הייתה הפרקליטות מייצגת את עמדת השרה בפני בג"ץ ומשאירה לשופטים להכריע? כלום. אך היועץ ממשיך לאחוז בעמדת השליטה שמציבה אותו מעל המערכת השלטונית כולה – לתשומת ליבם של חברי הוועדה שדנים בימים אלו בזהותו של היועמ"ש הבא.
פתיחת דלתות
השבוע נעשה צעד ראשון בדרך לתיקון עיוות של שנים, שהפך את פרקליטות המדינה לגילדה סגורה, ויש שיאמרו חונטה. ללא תופים ומחולות התקבלה ההחלטה המאפשרת למשפטנים מכל שירות המדינה להתמודד במכרזים על תפקידים בפרקליטות, ולפרקליטים – להתמודד על תפקידי משפטנים בכל רחבי שירות המדינה. עד כה החומה הייתה בצורה. מי שהתחיל לעבוד בפרקליטות המשיך בפרקליטות, ומי שלא התחיל בה את דרכו לא היה יכול להצטרף אליה בדרגות הניהול. אם נפתח, למשל, מכרז למשרת פרקליט מחוז, יועץ משפטי במשרד ממשלתי לא היה רשאי להשתתף בו, ועל התפקיד התחרו רק אנשי הפרקליטות. מנגד, פרקליט מחוז לא היה יכול לחלום להפוך ליועץ משפטי של משרד ממשלתי או גוף ממלכתי אחר. הפרדה ממסד עד טפחות.
לכאורה זה היה עניין של הסכמי שכר; אך עם השנים הפך הנוהל הזה את הפרקליטות לגוף סגור ומסוגר, עם תרבות ארגונית משלו, כללי התנהגות עצמאיים ונורמות בעייתיות בשלל תחומים. מי שהביא לפריצת החומות היו דווקא פרקליטים שרצו להתמודד על תפקידים משפטיים אחרים. נציבות שירות המדינה התעקשה על הדדיות, ובית הדין לעבודה קיבל את עמדתה ופרץ השבוע את החומות. אך מבחנן של ההנחיות החדשות יהיה ביישומן. האם באמת נראה מעבר בין התחומים? האם ועדות המכרזים לא ישמרו באופן שקט על הגבולות הישנים? לתשובות לשאלות הללו נצטרך להמתין, בתקווה שפתיחת השערים תהפוך לבשורה של ממש.
