"המנגנונים הפוליטיים שהוקמו על־ידי האבות־המייסדים התגלו כאדירי־כוח", כתב עמוס אילון בספרו "הישראלים" שראה אור ב-1972. "הם מנציחים־עצמם בשילוב של מניפולציה פוליטית וכוח כלכלי, עד כדי כך ששום אופוזיציה ליבראלית-מרכזית או ימנית לא תוכל, מן הסתם, לזכות בשלטון בעתיד הנראה לעין".
תחזיתו של אילון התבררה כעבור חמש שנים כשגויה, כאשר מנחם בגין עלה בשלטון. בגין החל את תהליך שחרור אזרחי המדינה מ"צבת המשטר", כשם ספרו של עזרה זֹהר. "לדעת רבים", כתב זהר ב־74', "תופסת חלק נכבד מן היורדים קבוצה שאנשיה אינם יכולים להסתגל למשטר בארץ". בגין, במקום להסית כקודמו בתפקיד ("נפולת של נמושות") נגד היורדים, עמל על שחרור האזרחים ממשטר נוגש. השמאל, שהביט בעיניים כלות כיצד נשמטים מידיו, ומתפוררים, מוקדי הכוח הבולשביקים שבאמצעותם שלט באזרחי ישראל, מרר לראש הממשלה בגין את חייו עד שאמר "איני יכול עוד".
כדאי להזכיר את היחס למנחם בגין לנוכח צקצוקי הלשון של השמאל בעניין הצעקות – המוצדקות אך חסרות התועלת – שהיו מנת חלקו של בני בגין לפני שבוע. כך למשל העיד חבר דגניה א' על חגיגות היובל 70 לקיבוץ שנערכו ב-1980: "יש דבר אחד שאני זוכר מאותן חגיגות… בגין… הזמין את עצמו לאירוע, ולאחר דיון בתנועה החליטו להיעתר לבקשתו בתנאי שהוא לא ינאם .עד היום אני מצטער שהסכמנו לתנאי המגעיל הזה – תארו לכם איך זה נראה: ראש הממשלה יושב כאורח הכבוד בקהל אבל לא נואם".
את המתקפות נגד נתניהו ומשפחתו אין טעם לפרט מאחר שהן עוד צרובות בתודעה. כלומר, בתודעה של אלה שאינם מושפעים מהמערך המאורגן לשכתוב ההיסטוריה שמתבצע על ידי התקשורת. מה שחשוב הוא לציין את תהליך פירוק מוקדי הכוח שנתניהו עמל עליו, כאשר המשיך ביתר שאת בדרכו של מנחם בגין על פי משנתו של זאב ז'בוטינסקי. בטלפוניה, ברכבות, וב"מכונית לכל פועל", שהייתה רק סיסמה סוציאליסטית ריקה בימי שלטון המערך, ועוד כיוצא בזה.
הקורא, בעודו נאנק תחת יוקר המחייה, יתהה בוודאי על אלו הקלות מדובר. ואכן בישראל עדיין קיימים עיוותים מבניים המעמיסים על האזרח הפשוט והישר. עיוותים אלו נובעים מהמוסרות שהטילו על המדינה "המנגנונים הפוליטיים" של האבות המייסדים. בניהם האידאולוגיים נאבקים בכל הכוח להמשיך להחזיק בהם, אפילו במחיר של הפיכה שלטונית, כמו זו שהתרחשה במדינה לפני חצי שנה.
בכדי להבין אל מול אלו כוחות פעלו מנהיגי המחנה הלאומי יש לחזור לימי ראשית המדינה ולמאמרו של אליעזר ליבנה, מהוגי הדעות של מפלגת "העבודה", "המעמד העליון בישראל", שפורסם בעיתון "הצפה" ב־1959 ולא בכדי. בעיתון "דבר", שופרה הרשמי של מפא"י, לא היה מקום לאמת.
"מיהו המעמד השליט־העליון בישראל ומה טיבו?" שאל אליעזר ליבנה במאמר. "המעמד העליון השליט… היא האוליגרכיה הישראלית המודרנית. שכבה זו… יש בה כל הסימנים של מעמד חברתי עליון. היא ממלאה פונקציה קבועה בדרגות הגבוהות של שליטה פוליטית, של מִנהל משקי ופיקוח ארגוני".
אפילו מינויו של שי ניצן לרקטור הספרייה הלאומית, משתקף מתוך הדברים הבאים שכתב אז ליבנה. "אנשים אלה… מחליפים הם תפקיד בשלבים העליונים של מנגנוני המדינה והכלכלה הציבורית… הנאמנות ה'מפלגתית', זאת אומרת הסולידריות המעמדית עם אנשי הצמרת הפוליטית־משקית – היא הקובעת. כל עוד בעל התפקיד מקבל את ה'קו' וההוראות ממוסמכי הרצון הקיבוצי על שכבתו, אין לו לחשוש לשרתו ולתפקידו. חובתו, אפוא, לשקוד ראשונה… על 'נאמנות' ו'חברות'. אגב, שני המושגים לקוחים –שלא מדעת – מעולם המחשבה הפיאודלי".
החלטות הממשלה על העלאת המיסים, כמו גם החלטת שרת האנרגיה על הפסקת חיפושי הגז משרתות את הממשלה. הן חזרה לאותם ימים אפלים של שלטון מפא"י. ברור גם שאת עול המיסים לא יחושו על בשרם חברי הממשלה ומקורביהם, הנושאים במשרות מפנקות וזוכים לפנסיות נדיבות.
גם שותפיה של הממשלה בתקשורת לא יזכו לדעת מהו מחסור, שכן "לפנינו מצב", כמו שאמר ניקסון לפני בחירות 72', "אשר בו התקשורת של הממסד… מצאה לה סוף סוף מועמד, שהינו שותף להשקפותיה… הנטייה האידיאולוגית האמיתית של… שלוש רשתות הטלוויזיה הייתה… בעד…הפקעות רכוש (אלא אם כן הוא שלהם) גידול מאסיבי בהוצאות לסעד…"
את המשק הסוציאליסטי, שאליו מחזירה הממשלה את המדינה בצעדי ענק, אפשר לסכם במלים של ביאליק, ”הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה", המופיעות בשיר "בעיר ההריגה". למרבה הצער גל הפיגועים האחרון תחת שלטון ממשלת ימינה, גם המשך השיר נשמע פתאום מוכר.
