מכל מחסניי השכלתי: המדע לא יודע כמה הוא חמוד וחכם

מאז שאיזה סיני הזמין עטלף עם צ'יפס בצד והכניס מגפה חדשה לחיינו, אני די עקבי בגישתי אליה. אני משתדל ללכת עם המדע ועושה מה שאומרים לי; אני חרדתי יותר מרוב האנשים שמסביבי, ומקפיד לעטות מסכה גם כשהגלים דועכים; ונמנע מללכת למקומות עמוסי אדם. עד ששירן כבר מצליחה לגרור אותי למסעדה, אני שובר שיא גינס במהירות ביסים ומחזיר את המסכה למקומה.

כשהגיעו החיסונים רצתי להתחסן יחד עם שירן באיזה מתחם עודפים, כשהזריקו לכל מי שבא כדי לא להשליך לפח מנות חיסון. מאז עברתי עוד חיסון ועוד חיסון, ואם משרד הבריאות יוציא מעדן חיסון בטעם וניל אני אוכל אותו בכל בוקר. כזה אני, פחדן. במשך התקופה התעמתתי לא מעט עם מתנגדי חיסונים, והותקפתי ברשת לאחר שלעגתי לכמה מהטיעונים שלהם (כולל "יש שבבים במסכות שיטגנו לכם את המוח ויטענו לכם את הסלולרי").

אבל השבוע שירן קבעה חיסון לעולל, ומשהו קרה לי. לאורך כל המגפה המזופתת הזאת אני חוזר כל הזמן על אותו משפט: איזה מזל שילדים נפגעים ממנה פחות. אבל נניח שהקורונה הייתה פוגעת בילדים יותר משהיא פוגעת במבוגרים – תנו לזה שנייה לחלחל, ותענו: היינו עורכים מסיבות סילבסטר? היינו מקצרים בידודים? היינו "מכילים" מתים? לא, כי אנחנו דואגים לילדים שלנו הרבה יותר משאנחנו דואגים לעצמנו. זה לגיטימי; מעצמי כבר הסתפקתי להתאכזב – זאת אומרת, אני סבבה והכול, אבל לא איזו יציאה מטורפת שהעולם לא יכול להרשות לעצמו להפסיד. אבל הילדים שלי, לעומת זאת, הם המהות, הסיבה, ההבטחה. אני אפול מקומה רביעית כדי שהם לא ייפלו מקומה ראשונה. אני אשבור שתי רגליים כדי שהם לא ישברו אצבע. אני אשאר רעב כדי שלהם לא יחסר ביס.

ומה אם

לכן, בניגוד להתרגשות ותחושת ההנאה שחוויתי בחיסון שלי עצמי, יום לפני החיסון של העולל עברתי את החוויה הכי קרובה להתקף חרדה שעברה עליי זה שנים. ומה אם בעוד כמה שנים יגלו שהחיסון פוגע? ומה אם הוא גורם לדלקת בשריר הלב? ומה אם סדי בן־שטרית צודק? והאם אני רוצה לחיות בעולם שבו המדע טועה ומי שקוראים לשרון אלרואי־פרייס "רוצחת" צודקים? ולמה לחסן ילד אם רוב הילדים לא סובלים מתסמינים חמורים? ומה אם החיסון לא מתאים לאומיקרון, ואני סתם דוחף לילד שלי מחט? ומה אם יקרה לו משהו באשמתי?

פתאום הבנתי איך ההתנגדות לחיסונים, שאני מזלזל בה כל כך, חדרה אליי לנפש. מדברים הרבה על הנוכחות של מתנגדי החיסונים, אבל לא הרגשתי את זה עד שהונח הבסיס לפחד הגדול ביותר שלי: פגיעה בילדים שלי.

אז שמתי את הראש בשקית נייר, נשמתי כמה נשימות והחלטתי שבניגוד לנוהג אני לא נותן לחרדה לנצח אותי. אספתי את העולל לחיקי וצעדתי איתו למרפאה בבני־ברק, המקום היחיד שאשכרה היה בו תור פנוי לחיסון בשבועיים הקרובים. המעלית נפתחה ובתוכה עמדה גברת פנטהאוס. נכנסנו למעלית, גבר חרדתי ועולל, וירדנו יחד למטה. רגע לפני שנפתחה המעלית פנתה אליי לפתע גברת פנטהאוס ואמרה: "שמעת שהחיסונים גורמים להרבה מקרים של דום לב?". אפילו לא עניתי לה, רק הסתכלתי לשמיים של המעלית והפטרתי לכיוון היושב במרומים: "מצחיק מאוד, אחלה הומור". עכשיו, מילא הייתה אומרת לי את זה גברת קומה שלישית או בחור קומה ארבע, אבל כשגברת פנטהאוס נוטעת בך פחד אתה מפחד. בכל זאת, לא סתם היא יושבת במרומים.

קורונה־מן

המרפאה לא הייתה עמוסה במיוחד, אבל ברבע שעה שחיכינו הספקתי לומר לעולל עשר פעמים "יאללה בוא נלך, נתחסן פעם אחרת". אבל העולל דווקא התלהב מהחיסון, כי זה גרם לו להרגיש מבוגר. גם ככה חופרים לו במוח על הקורונה כבר שנתיים, אז לגמרי מתאים לו להיות גיבור־העל קורונה־מן שמנצח את המגפה.

הדלת של האחות נפתחה והגיע תורנו. נכנסנו פנימה, וניסיתי לשחק אותה הכי רגוע שאפשר. נכשלתי. שאלתי אותה אם היא חיסנה את הילדים שלה, והיא אמרה לי שלא. בוא, עולל, הולכים, צחקתי איתה והזעתי באיברים הפנימיים, כי לא באמת צחקתי. אבל אז הבנתי שהיא רק עשתה פאוזה קטנה, לפני שהיא המשיכה לספר לי ששני הילדים שלה, בני 14 ו־16, כבר חלו בקורונה. איך הם מרגישים, שאלתי. אחד בסדר גמור, היא אמרה, ואחד לא חזר לעצמו באמת עד היום. עייף, לא מרוכז, בקושי יש לו חוש טעם. יסלח לי השם, אבל אין כמו סבל של אחרים כדי לשכנע אותך לפעמים שהחלטת נכון.

הסתכלתי עליה מחזיקה את המחט ומצמידה אותה לזרועו של העולל, לקחתי נשימה עמוקה והתפללתי. העולל הרגיש גיבור ואמר שלא כאב לו; האחות אמרה לי שהוא באמת גיבור ושחבל שלא יותר ילדים באים להתחסן; אמרתי לה שמעולם לא פחדתי יותר להיות מיעוט. מיד עלתה בי שוב התהייה אם אני לא פזיז מדי.

לגבי הילדים שלי, אני לא רק חושש מספיק כדי להפוך למתנגד חיסונים – עזבו, זה קל. כשזה מגיע אליהם אני גם מתנגד מגלשות גבוהות מדי, מתנגד שתייה חמה מדי, מתנגד ריצות מהירות מדי, מתנגד צעצועים מתפרקים שאפשר לבלוע מדי. זה לא שאני לא סומך על המדע, אבל המדע לא יודע כמה חמוד העולל שלי, וכמה הוא חכם, וכמה עברנו עד שהוא נולד, וכמה אני לא מוכן לקחת עליו סיכונים. נכון שחיסנו כבר איזה עשרה מיליון ילדים אמריקנים, אבל יצא לי לראות ילדים אמריקנים והם לא חמודים כמו הילדים שלי.

זה לא טור עם פואנטה, זה טור שגרם לי להבין שגם הפחדים שאני הכי מזלזל בהם מקבלים תוקף כשזה מגיע למישהו שחשוב לי יותר מעצמי. הלכתי לישון קצת מדוכדך באותו יום, בתקווה שעשיתי את הדבר הנכון. אין לי תשובה לזה. המדע אומר שכן, גברת פנטהאוס טוענת שלא, ואני מקווה ומאמין שהמדע ינצח את הקומה העליונה.