השאלה ששואלים אצלנו מאז 1973, "איך יכול להיות שאנשים אחראיים, מסורים, רציניים ומנוסים כל כך התעלמו מכל העובדות בנוגע להיערכות האויב מעבר לגבולות", היא אותה השאלה בעניין מנהל מכינת בני ציון ומוביל הטיול בשבוע שעבר בנחל צפית, שגם הם אנשים אחראיים, רציניים ומנוסים. למדנו שוב בדרך הכואבת ביותר שיש בטבעו של האדם גורמים שבתנאים מסוימים מסרבים להסתדר בשורת ההיגיון, הניסיון והאחריות. כמו שערב פרוץ המלחמה ב־1973 היו מונחים לפני מקבלי ההחלטות כל הנתונים על מה שעלול להתרחש אם צה"ל לא ייערך כראוי, כך בדיוק היו מונחים כל הנתונים לפני מנהלי המכינה. אבל בשני המקרים, תחושת הביטחון העצמי, הזלזול באיום ובעיקר הרשלנות היו חזקים יותר מכל דבר אחר.
למרות אחריותו האישית והבלעדית של הרמטכ"ל, כל רמטכ"ל, למצב שבו צבאו שילם בדם רב ויקר על כך שנתפס כשאינו מוכן למלחמה, לא הועמד הרמטכ"ל דוד אלעזר לדין בגין הריגה. הוועדה המשפטית עשתה נכון כשהרחיקה אותו מהפיקוד על הצבא, אבל נמנעה להעמיק את ההליך המשפטי כלפיו בכיוון הפלילי. אין לדעת עד כמה תרמה הדחתו של דדו לדרך שבה סיים את חייו בפתאומיות, פחות משלוש שנים אחרי המלחמה. האם ליבו לא עמד בנטל הנורא שהעמיסה עליו רשימת הנופלים, שככל הנראה הייתה קצרה יותר אילו היה פועל אחרת?
כמו ששיקול הדעת הלקוי שהביא לאסון התנגשות הרכבת באוטובוס הילדים בשנת 1985 לא מנע את המשך הטיולים באוטובוסים, כך אסור ששיקול הדעת הלקוי שהביא לאסון נחל צפית יפגע במטרה החינוכית שלשמה נערכים המסעות הרגליים. בכל יציאה מהבית קיים סיכון כלשהו. אין ולא יהיה ספר תקנות או חדר מצב המסוגלים להתריע על כל הבלתי ידוע. גם אם מוביל הטיול ימלא אחר כל התקנות, והוא חייב לעשות כך, אין בידיו היכולת לחזות את ההפתעה שתצוץ ותחייבו להפעיל שיקול דעת עצמאי.
הדחתו המוצדקת של רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים לא מנעה מהבאים אחריו לטעות גם הם מדי פעם. טעות היא תוצאה בלתי נמנעת של המפגש בין המציאות ובין סך כישוריו, ניסיונו ואופיו של מקבל ההחלטות. טעויות אפשר וחובה לצמצם באמצעות הכשרה, אימון והתנסות, אבל אי אפשר למנוע לחלוטין. הוספת מנגנונים ותקנות לא תסיר לחלוטין את החשש מטעות. יתרה מכך, בשביל מקבלי ההחלטות, לעיתים נזקם גדול בהרבה מתועלתם.
הרומאים שצברו מאות שנות ניסיון צבאי הקפידו לא להעניש מפקדים שכשלו. הם ידעו שעולו של כישלון שעלה באובדן חיי אדם הוא העונש הנורא ביותר שבעל תפקיד יכול להשית על עצמו. העונש הזה נחשב אצלם, בצדק, כדי והותר. יתרה מזאת, הם ידעו שהעמדה לדין וצליבה פומבית בנוסף לעונש הכרוך בעצם הכישלון יגרמו למקבלי ההחלטות בעתיד לפחד מהעונש עד כדי כך, שלא יעזו לקחת על עצמם אחריות כלשהי. אם נשליך מאז להיום אל תחום האחריות על הטיולים, נמצא שהענשת יתר תביא בפועל לפגיעה קשה ומיותרת במפעל חינוכי, חיוני וייחודי שהורתו בשנים מלפני קום המדינה.
לפי כלי התקשורת, החוגגים את האירוע כטוב ליבם בדם, ראש המכינה ומוביל הטיול מגלגלים זה על זה את האחריות. אין ספק שמצג גלגול האחריות קשור למעורבותם של עורכי הדין, אך גם אין ספק שמתחתיו רותחת מודעותם של השניים לאחריותם למה שקרה. העול הנורא שנפל עליהם בגין מותם המיותר של עשרת חניכיהם יכביד על מצפונם עד יומם האחרון.
למרות הצל הכבד שמטיל עלינו האסון בנחל, עלינו להמשיך לסמוך על אחריותם ושיקול דעתם של מובילי הטיולים. לתחושת הביטחון שעלינו לטעת במובילים, בחניכים ובהוריהם חייבת להצטרף גם ההכרה הכואבת שלעתים תתחוללנה טעויות, שלעתים תהפוכנה לטרגדיות. בסופו של דבר אין לנו דרך אחרת מאשר להמשיך להכיר ולהוקיר את הארץ דרך כפות הרגליים.
