לאחרונה הצהיר בריאיון ברדיו יו"ר הבית היהודי, השר נפתלי בנט, שאינו פוסל צירוף ערבים למפלגה. "אם יבוא מישהו שיגיד שהוא ציוני, מאמין בערכי המפלגה, שירת בצה"ל והוא עם העמדות שלי, למה לא?" אמר. האמת שאין חדש בהצהרה הזו. אנט חאסכייה, ערבייה ישראלית שבניה משרתים בצה"ל, כבר רצה בפריימריס לרשימת הבית היהודי. אבל מכיוון ששוב יש מי שמרימים גבה או מצקצקים, ראוי להסביר את חשיבותה של הצהרה כזו. לעניות דעתי, מה שבנט מנסה לעשות כאן אינו רק "להרחיב את השורות". הוא לא מבקש לקושש עוד חצי מנדט, הוא מנסה לפתוח לנו את הראש. לציבור הישראלי בכלל, ולציבור הציוני־דתי בפרט.
בנט קורא לנו לקחת על עצמנו את המשימה של עיצוב יחסיה של החברה הישראלית עם הערבים אזרחי ישראל, כי את הבסיס ההגיוני והרלוונטי היחידי למערכת היחסים הזו יכול להציע רק ציבור שזהותו היהודית ברורה ואיתנה, ונובעת ישירות מדבקותו בתורת ישראל.
אמנם יש מי שהיו רוצים שאזרחי ישראל הערבים פשוט יתאדו, ייעלמו, אולי "יתגורשו", אבל בינתיים התושבים הערבים הללו כאן. המציאות הזו אינה עומדת להשתנות בקרוב ולכן היא מחייבת אותנו להתייחס לסוגיה. התייחסות רצינית מחייבת להתוות למערכת היחסים שבין החברה הישראלית לערבים אזרחי המדינה בסיס אחר מזה שהיה מקובל עד היום, וכשל. בסיס חדש לגמרי, יהודי.
נקודת המוצא שהציע השמאל הישראלי ליצירת מערכת היחסים בין אזרחיה הערבים של המדינה ובין החברה הישראלית – העמדה השלטת עד כה בשיח – הייתה ההכרה ב"לאומיות פלסטינית" ובשייכותם של ערביי ישראל ללאומיות זו. מכאן ועל בסיס זה התפלג השמאל לשני כיוונים: או שתי מדינות לשני עמים, ובמקרה זה היו ערביי ישראל אמורים להסתפק בהזדהות עם המדינה הפלסטינית; או מדינת כל אזרחיה. ולפעמים גם שניהם.
הערבים התאכזבו מהשמאל הישראלי ומגישתו, שלא לומר התייאשו ממנו לחלוטין. הוא לא קידם במאומה את מצבם וענייניהם. להפך. הוא ליבה בהם שלא בטובתם את יומרת "הלאומיות הפלסטינית" המופרכת וחסרת הסיכוי; הוא גרם לחברי הכנסת הערבים להתחרות ביניהם מי יהיה קיצוני יותר בנאמנותו לה, במקום לדאוג לאינטרסים של מצביעיהם. הוא גירה ברחוב הערבי יצרי שנאה, מרדנות והתנגדות למדינה, וטיפח בו תסיסה, אלימות, תסכול וחוסר שקט, במקום לפתח הרגעה והשלמה עם המציאות. הערבים התחילו להבין עד כמה מזיקה "הלאומיות הפלסטינית" שהשמאל הישראלי מנסה להדביק להם לצרכיו. הם גם מכירים היטב בצביעות ובחוסר הכנות של השמאל, כפי שהיטיב לבטא ח"כ ג'מאל זחאלקה בנאומו המפורסם נגד הגזענות של חברת הכנסת סתיו שפיר.
הזהות המדולדלת של השמאל הישראלי – לא דתית, לא מסורתית, לא משפחתית, אלא אינדיווידואליסטית ואוניברסלית – זרה לערביי ישראל. היא מעוררת בהם חשד ואי אמון. הם מעדיפים בן שיח מאמין, דתי, מסורתי ונושא ערכים. אדם המחובר לאדמתו. מישהו שמדבר בשפתם, לא פלקט קוסמופוליטי. הערבים – לא כולם, רובם – מחכים למישהו שיקבל אותם כמו שהם, יכבד אותם כבני אדם, ויציע להם מקום כפרטים, לא כפלסטינים; הם רוצים להיות חלק מהמדינה היהודית – כיהודית דווקא. הם מוכנים להיות חלק ממדינה יהודית גאה בעצמה ובטוחה בזהותה. שלא מתנצלת. כזו שהם יכולים להעריך בכנות. הם בשלים ומוכנים להכיר בכך שהארץ הזו שייכת לעם ישראל, ושהמדינה הזו היא מדינה יהודית.
לרובם אין בעיה שנהיה "בעלי הבית", הם רק מחכים שנהיה כבר. הם מבינים היטב כמה טוב להם כאן איתנו, ומוכנים להשלים עם המצב ולגלות נאמנות, לכרות עימנו ברית. ממש כמו הדרוזים.
'המכון הישראלי לדמוקרטיה' פרסם בסקר "מדד הדמוקרטיה לשנת 2016" את התשובות לשאלה על הזהות העיקרית של המגזר הערבי בישראל. כצפוי לכל מי שעיניו בראשו – הזהות "הפלסטינית" הגיעה למקום האחרון, ובהפרש משמעותי. בשביל 29 אחוזים מהערבים הישראלים הזהות הדתית (מוסלמית, נוצרית, או דרוזית) היא העיקרית. בקרב עוד 25 אחוזים הזהות הישראלית היא העיקרית. ל־24 אחוזים הזהות הערבית היא העיקרית. הזהות הפלסטינית עיקרית רק ל־12 אחוזים.
רשמו לפניכם את המספר: רק 12 אחוזים מהערבים אזרחי ישראל רואים בעצמם קודם כול "פלסטינים". כל השאר יכולים באופן עקרוני להזדהות עם מדינת ישראל על בסיס אינדיווידואלי, אם נציע להם ברצינות אופציה כזו.
בעצם הצטרפותו לבית היהודי, מצהיר חבר כנסת ערבי המשובץ ברשימה על כינון מערכת יחסים חדשה, ממש כמו מערכת היחסים שבינינו לבין הדרוזים. בשביל ערבים רבים אזרחי המדינה זו בהחלט בשורה מרגיעה שהם ישמחו להזדהות עימה. גם בשביל יהודים רבים.
הביקורת היחידה שיש לי על בנט בנושא היא שהתגובה המתחייבת לרעיון כזה איננה רק "למה לא?" כמו שהתבטא בנט בריאיון הרדיו הנ"ל; התגובה המתחייבת היא בהכרח "כן". "כן" גדול ומהפכני, משנה סדרי עולם. ובלי להתנצל.
